והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום ראשון, 31 באוגוסט 2014

צוק איתן - יומן מילואים II


1.
מתישהו בקו הלכה לנו הגיטרה והתעורר צורך דחוף למצוא גיטרה מחלקתית חדשה למחלקת הרפואה. הרצנו קמפיין קטן בפייסבוק, הבטחנו פרסים שווים למשאיל וחיכינו.

עוד שיתוף ועוד שיתוף. בינתיים מסתיימת משימה בעשר בלילה והולכים לאכול פלאפל בקריית שמונה. לידנו סועדת משפחת כפיר הובלות. כפיר פונה מיד: רוצים משהו? צריכים משהו? רק תגידו! אני מביט בדנטס החוג"ד. הוא מביט בי חזרה. ללכת על זה? יאללה. תגיד כפיר, אני מגשש, אולי אתה מכיר מישהו עם גיטרה ישנה שנוכל להשאיל עד סוף הצו-שמונה?

פחות משעה אחרי כפיר חוזר עם גיטרה (״באמת סליחה על האיחור, אחי. פשוט חסר לה מיתר. הפכתי את כל העיר למצוא מיתר חדש אבל השעה כבר מאוחרת ולא מצאתי״). מהרכב המסחרי שלו, שנראה ומאויר כמו דגל ישראל ענקי, הוא שולף עוד שלושה ארגזים ענקיים מלאים מכל טוב הארץ, תרומת בני קריית שמונה. בלי מילה, בצניעות, בשפעה של אהבה ונתינה. קחו, אחים שלי. כל מחסורכם עלי.

"הכל נעשה בלב תמים וברצון עז לאחדות", כתב לי לאחר מכן משהודיתי לו שוב, "עם אחד בלב אחד".


2.
כולם מדברים על הזרוע הצבאית של חמאס, אבל אף אחד לא מדבר על הלהקות הצבאיות שלו, וזה בעיניי מצב קצת לא הוגן.

נגיד, ״תקוף תעשה ביגועים״. בכל מקום הוא הפך תוך שניה לדחקה, וזה בלי שאנשים העריכו בכלל את ההשקעה והמאמץ שהוקדשו לו.

לא אדבר על סולמות, כינורות ורבעי טונים כי אינני מוסיקאי, אבל המילים, המילים. אז כן, קציני חינוך וחווי״ה יקרים מלהקת גייסות הפגיון או צוות הווי מנהרות או ווטאבר, יש בישראל גם כאלה שהתרשמו מהעברית היפה, השירית משהו (״לחצוב להבות אש״; ״אבד עליו הכלח ונאלח״), שנתנו אל לבם את המטאפורות הנאות (״חייליו כעכברים בשדה יבש״) ואפילו הבחינו בסיפוק בשימוש המעניין והמדוד בז׳רגון הצבאי הציוני (״לחתור למגע״; ״תצרוב להם בתודעה״).

כן, יש מי שמוריד בפניכם את הכאפיה, או לכל הפחות את הבנדנה הירוקה. נכון, יש עוד מקום לשיפורים (״תדליק בלבה כמו קורים״, למשל, ודאי מהדהד יפה את נסראללה, אולם אינו מחזיק מים תחבירית. ״תצרוב להם בתודעה נס גדול״ סובל מצדו מכשל לוגי ברור, אלא אם כן התכוונתם כאן ל״נס״ בהוראת ״שלט״ או ״דגל״ ואז בכלל שאפו) אבל היי, היה כאן אתגר נאה ועמדתם בו בכבוד. זה לא שראינו את מירי אלוני מרביצה טקסטים על שוהדא ועל אל-ג'יש אל-מוחתללא אל-סהיוני בלהקת הנח״ל, כן?

תמשיכו להשתפר. יש מי שמעריך. ומי יתנני חיפושית זבל על קיר המנהרה שלכם כשאתם מתווכחים בלהט אם להשתמש ב ״אבד עליו הכלח״ המקראי אך מעודן משהו או שמא ב״ערבה חבוטה מהושענא רבה״ הבוטה אך מאוחר יותר.


3. 
שתיים בלילה, הפארק העירוני בכרמיאל. גדוד שיריון בתקן מלא, 450 איש, אחרי קו ארוך ומתיש, משתרעים על שק״שים לאורך ולרוחב הפארק ונופלים שדודים.

בשעות שקודם לכן אירחה אותנו עיריית כרמיאל למופת: פתחה בפנינו את היכל התרבות ואת מחסני הציוד שלה ואת הבריכה העירונית וכעת גם את הפארק. הכל ברוחב לב ובמאור פנים ובחיוך גדול.

אממה, עובד עירייה אחד נשאר כנראה מחוץ לסבב העדכונים. האחראי על הממטרות.

על הדשא הכרמיאלי הוגדר הלילה מחדש המונח הצה״לי הותיק ״הקפצה ברטוב״. לכוחותינו שלום.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה