והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום שני, 8 באוקטובר 2012

אוספייסבוק



1. לפני כמה חודשים כתבתי כאן על סיפורו המופלא של רבי ישראל הגר, האדמו"ר החדש מויז'ניץ. לא מעט ציניקנים כבר עשו מטעמים מדבריו המובאים כאן, אך מי שמכירו יודע כי הם קושט דברי אמת. לדעתי הענייה הולך ר' ישראל בעל הייסורים להיות אחד מגדולי אדמו"רי ויז'ניץ בדורות האחרונים.


2.sway machinery (מנגנון ההשפעה) היא להקה מגניבה ומופרעת לגמרי מניו יורק. סקסופוניסט שנראה כמו ג'יי אדגר הובר, מתופף שנראה כמו אח של סיינפלד אבל בעיקר סולן מהחלל החיצון, מין אסף אבידן ניו יורקי על ספידים. סוואיי שרים תערובת נפלאה של פרקי חזנות אשכנזית הארד קור על מצע ג'אז/בלוז/רוק עדכני וסוחף. בהופעה שלהם בפסטיבל הפיוט הירושלמי מתנועעים עשרות צעירים באטרף לצלילי "פתח לנו שער", "אבינו מלכנו" ו"ונתנה תוקף" במה שנראה כמו מעמד הסליחות הכי פאנקי שיצא לי לראות אי פעם. Aneinu, baby


3.
המקרא עצמו, שלפי רבני הקו אין לקראו אלא דרך משקפיהם של חז"ל, לא מזכיר ולו ברמז התנהגות לא ראויה בין דוד לבין אביגיל אשת נבל הכרמלי בפגישתם של השניים בהר חברון. ואולם דווקא חז"ל עצמם, ברוח החירות המדרשית הצבעונית והמתרוננת שסיגלו לעצמם מדי פעם - קבעו בתלמוד הבבלי כי במהלך הפגישה גילתה אביגיל את שוקה, ולנוגה אורו של האחרון הלך דוד מהלך שלוש פרסאות. לא פחות ולא יותר. רש"י על אתר אף מגדיל לעשות וקובע כי בשל כך נתאווה לה דוד "ותבעה" (ולא, לא לדין תורה).

מה יעשו, אם כן, הרבנים הנזכרים נוכח מגמת ה"תנ"ך בגובה השוקיים" המשתקפת מדברי חז"ל עצמם? יגייסו חכם בן המאה ה-16 שיסביר כי שוקה המאיר של הכרמלית נתגלה בכלל בשל הרוח הסורר ובמקום שומם, וכך יצילו את חז"ל מעצמם. אמור מעתה, את שמו"א כ"ה ספציפית אין לקרוא בגובה חז"ל (ואין צורך לומר שלא בגובה רש"י, חלילה) כי אם בגובה רדב"ז בלבד. ולהשומע ינעם.


4. מה מסתבר? שהחיילת מגדוד קרקל שלא הסתערה, לא השיבה אש וברחה למחסה בו התחבאה שעה וחצי אחרי האירוע - כל זאת לפי עדותה שלה - נהגה כך משום משום שחששה להיהרג או להיחטף. לא פחות ולא יותר.
אמת, חיילים שקפאו ברגעי מבחן היו תמיד, אבל הם נשאו זאת בלבם פנימה ולא רצו לקבל לגיטימציה מכל העולם ואשתו בפייסבוק ובתקשורת. והנה, כעת כבר מתפרסם באתר של המדינה המאמר הזה, שלעוצם התדהמה כבר ממליץ לחיילים לשים את טובתם האישית לפני טובת חבריהם וטובת המדינה ולא להסתער בקרב במידה ויש בכך משום סיכון שלומם וחייהם.

כמה ימים לפני יום כיפור נסעתי לתל סאקי, להרהר ולהיזכר בקרב הגבורה שנערך על התל וסביבו. קומץ לוחמי שיריון וצנחנים נלחמו בו יומיים כאריות, גורמים לאויב לחשוב שאת המוצב מחזיקים עשרות ומאות חיילים. המחשבה הזו עיכבה את חטיבת הטנקים הסורית מלשעוט בפול-גז קדימה ולשטוף את הגזרה הדרומית - עיכוב אשר בדומה למקביליו מצפון בציר הנפט ובנפח ובעמק הבכא, התברר למפרע כקריטי.
משגברו קולות הנצורים בקשר שלח הגדוד שני נגמ"שים עם ארבעה עשר צנחנים כדי לנסות ולפרוץ אל התל הנצור. הם פרקו מול התל, הסתערו בגבורה עילאית אל מול אש תופת, ונהרגו כמעט כולם. נגמ"ש שלישי נשלח בעקבותיהם, ומכאן ואילך אלו דברי מפקדו, איציק כנען: 
"אנו מזנקים על הנגמ"ש השלישי... אין סימני שאלה, אין היסוס, פעם נוספת נאבקים החיילים על הזכות הקדושה לצאת ולעזור לחברים.
ערפילי הבוקר ועשן השריפות מתפזרים לאיטם. הדי התותחים וריח הפגזים בכל מקום. אי הוודאות לגורל חברינו שיצאו לעבר התל המכותר, הופכת לאמת נוראה. מרחוק, למרגלות התל, אנו מזהים את כוח החילוץ, שני הנגמ"שים הראשונים... מיותמים... מעלים עשן. הלב הולם בפראות, פחד כבדות ויאוש עמוק משתלטים עלינו. ההיגיון אומר: "ברחו!...אל תתקרבו". אך אנו ממשיכים. בזהירות ובהתמדה אנו ממשיכים להתקרב... להתקרב ולהתקרב. חילוץ חברינו האהובים בוער כאש בעצמותינו. אנו מוכרחים... אנו חייבים... אנו יכולים.
אהבת אמת לחברינו הלכודים כמעט ומובילה אותנו לראש התל. אך...כבר מאוחר, מאוחר מדי. כדורי האויב פוגעים במיכה הנהג, בג'קי החובש, בצביקה, בדורון ובאבנר (שץ), הסמל האהוב. בכוחות אחרונים אנו גוררים עצמנו לעבר התל. הנפש בוכה על החברים האהובים שכבר אינם... אך אנו איתנים... לא ניכנע!".

הרוח הזו היא זו שהצילה את מדינת ישראל באוקטובר 73'. זו אינה גוזמה סכרינית אלא עובדה פשוטה. לו שלטה אז בצה"ל הרוח התבוסתנית והפחדנית המשתקפת מן המאמר הבזוי ההוא - לא היתה לנו תקומה.


5. כל הלולבים המיובאים לארץ כבר מחזיקים בכל חותמת כשרות אפשרית, נגד עורלה, טבל, שמיטה, יובל, שעטנז ולפתית גם יחד. כיצד, אם כן, ישכנעו בד"צ העדה החרדית את הקונים לקנות דווקא את הלולבים שלהם, ולא, נגיד, את "לולבי דרי המהודרים בתכלית ההידור של מוישה פופציץ ובניו"? יפרסמו פשקוויל חדש דנדש - נגיד, כמו זה שראיתי ממש הלילה במאה שערים - המסביר להמונים כי לאחרונה (רח"ל!!) התרבו עד מאד מקרים של יבואני לולבים המורחים על לולביהם מעין לקה בלתי נראית של סיליקון כדי לשמר אותם טוב יותר (תסמרנה שערות ראש!!) והלוא פשוט וברור כי זוהי חציצה האסורה הפוסלת את הלולב מדאורייתא ומדרבנן גם יחד (היל"ת!!).
מה יעשו, אם כן, שלומי אמוני ישראל וימנעו מן המכשלה הנוראה הזו, והרי כבר הסברנו שלקה זו לא ניתן לראותה בחוש כלל? כמובן - יקנו אך ורק לולבים בהכשר בד"צ העדה החרדית אשר נבדקו בדיקה היותר מיוחדת ונמצא כי אינם משוחים כלל בהלקה הנזכרת. ובשכר זה יקוים בהם ובבניהם "הסירו מכשול מדרך עמי" ו"אוהביו כצאת השמש בגבורתו" גם יחד, ובא לציון גואל.

ומה יהיה בשנה הבאה, כשכל היבואנים האחרים יצטיידו גם הם בהכשר דנדש נגד הלקה הנוראה? אני מהמר על כנימה אפריקאית בלתי נראית מסוג טרטריצוס או על הזרקות בוטוקס סודיות לשפיצים, אבל נחיה ונראה.


"מפי עוללים":
מלא כפיות
נורא נקיות
פותח ארונות
לובש ת'גופיות
חטאנו לפניך - רחם עלינו
(ינון מביא באימפרוביזציה, יוה"כ תשע"ג).


"בשם אומרם":
"לחץ? וואט לחץ? איי דידנ'ט פיל אֶני לחץ! אנד יו נואו וואט שיינה? איף יו פיל א ביסעלע לחץ, איט'ס ביקוז יו מייק מי לאחוץ. יו לוחוץ מי, שיינה. יו האב בּין לוחוצינג מי סינס רושָשאנה!" (מכמנים ואמרות כנף, קו 966).


לא, לא ולא!!! אני לא אכרע כאן ברך ואני לא אציע לך נישואין עכשיו, את שומעת?!? (איש מאותגר רומנטית, רחוב אגריפס). 

2 תגובות:

  1. ברור שאביגיל צדקת. והא ראיה - נעשה לה נס ונבל, בעלה הנבל, מת באופן עצמוני בטיימינג מושלם, מבלי שהיה צורך בפעולה שלה או של דוד, צדיק רב זכויות בפני עצמו. אמור מעתה: אף הרוח שגילתה את שוקה לא סתם רוח היתה, אלא רוח הקודש.

    השבמחק
    תשובות
    1. אישה שמלכלכת על בן זוגה ככה באזני הבריון המקומי שאיתו היא כבר מתכננת חתונה , בוודאי שאיננה צנועה.

      מחק