והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום ראשון, 10 ביולי 2011

דברים שרואים מכאן - 2

3. הקוטג' הוא זיז קטן בשטח מת בגזרה הצפון מערבית של חלקה 32/ג' של קצה הקרחון. שנתיים בלבד נעדרנו ממסדרונות הסופרמרקטים בישראל רק כדי לשוב ולגלות שמחירי הסל הבסיסי קפצו בעשרות אחוזים. בפועל, המחירים שווים או מעט יותר יקרים לאלו שבסופּר השכונתי שלנו בארה"ב, שזה נחמד מאד רק אם מתעלמים לרגע מהעובדה שהשכר הממוצע בפרברים המבוססים של הערים הגדולות באמריקה גבוה משמעותית מהשכר הממוצע במשק.

שמתם לב לכך שבכל פעם שמחירי הדלק בעולם עולים, התעריף כאן מזנק מיידית בהתאמה, אבל כשהללו יורדים הוא עושה קולות של שטיח ונותר במקום, או למצער יורד באופן שולי עד לא מורגש? התופעה הזו היא לדעתי לא יותר מאשר סימפטום מובהק של המדיניות הכלכלית שהתוו ממשלות ישראל בשנים האחרונות. כשזה מגיע למדיניות השוק החופשי, נוקטת הממשלה קו קפיטליסטי דורסני, יורדת על ברכיה בפני בעלי ההון ומאפשרת להם למקסם רווחים ככל העולה על רוחם, ללא כל הלימה לנתונים זניחים כמו גובה השכר הממוצע במשק. יותר ויותר מוצרים בסיסיים מוסרים מרשימת הפיקוח רק כדי לאפשר לטייקוני המזון לקבל עוד ועוד דיבידנדים שמנים מבעלי המניות שלהם, שעה שמדינת ישראל הגדולה שרועה על הקרקע בתנוחת דרוס-אותי וממלמלת בבעתה "אהוי, רק שלא יברחו מפה".
אבל כשזה מגיע לזכויות העובדים במגזר הציבורי? אוווו, כאן מחליפה האחרונה תנוחה למצב "רגליים אחוריות" ומנהלת קרב מאסף על כל שקל, על כל בדל זכות. פקידי האוצר מנערים את הבלייזרים מאבק סוליותיהם של דנקנר, פישמן, עופר, ורטהיים ואריסון, מסתערים בעפרונות מושחזים על תלושי העובדים ולא מותירים ממאבקם לשכר הוגן אבן על אבן.

אין לקחת מהאוצר את הישגיו נוכח המשבר הכלכלי העולמי. הם אינם מובנים מאליהם. אבל כאשר במקביל הופכת ישראל להיות המדינה המפוערת ביותר בעולם המערבי - משהו בהישגים הללו מרגיש רע מאד. קפיטליזם נכון מבוסס על איזונים ובלמים, כאשר ההגה והדוושות נתונים בידי הממשלה. זו, כפי שהדברים נראים כרגע, לא עוברת טסט.


4. פרסומות בערוץ 2 הן משהו שהתגעגעתי אליו בערך כמו לתרגיל אינפוזיית לילה עם כפפות אב"כ בקורס חובשים, אבל לעתים פשוט אין לאן לברוח מפניהן. כך זכיתי ללמוד השבוע על "בֶּלָה לוּגָאנוֹ", הרובע האיטלקי ביהוד מונוסון. בפרסומת אף מציעה דיירת ברת-מזל לבעלה לצאת לשתות איתה משהו בבָּלְקוֹנֶה. לא פחות.
אם כן, דיירים יקרים, כשירות חינמי לציבור - קבלו עוד כמה חוויות איטלקיות בניחוח רנסאנס הצפויות לכם בשבתכם על הבלקונה שלכם בבלה-לוגאנו, אשר ביהוד המעטירה.

בצהריים תוכלו להתבשם מארומת הקַבָּאבּוֹ והשִׁיפּוּדוֹ דֶה לַה פָּרְגִיוֹטִי, אשר יתבשלו מעדנות בליווי עשן סמיך בסגנון הוותיקאן על מַנְגָאלִיסִימוֹ איטלקי מסורתי שיציב שכנכם מוֹשִׁיקוֹ דָאדוֹנֶה בדיוק מתחת לבלקונה שלכם.

בשעת בין ערביים, ממש עם השקיעה הסיציליאנית, תוכלו להאזין בנינוחות לאופרה הקלאסית "שַׁפָּכְתְּ לִי אֵת הַפֶּסְטוֹ, יַא גּוֹנְדוֹלָה" מאת האלט-טנור הנודע גָ'אקוֹבֶה פֶּרֶצוֹ, אשר תנוגן לאוזניכם בעוצמה השמורה לאולם הקונצרטים סֶזָארוֹ פּוֹלִינִי שבפאדובה.

ובשתים עשרה וחצי בלילה תוכלו להתענג על שיחה בסגנון פרלמנט רומאי על ברזלים בעיצוב מילאנזי בין חברי קבוצת האבסורד הוונציאני בניצוחו של ג'וּזֶפֶּה אַלְפֶּרוֹנֶה.

Divertiti!

3 תגובות:

  1. הלם התרבות אותו חווה השב הביתה, גדול מהלם התרבות אותו חווה לכשיצא ממולדתו.

    כתיבה היא דרך מצווינת להתמודד עם כאב שתי המולדות.

    משובחינו!

    השבמחק
  2. ממרומי שבתך בירושלים (?) אתה מזלזל בק"ק יהוד מונסון המעטירה???

    בוש

    השבמחק
  3. כשבירושלים ייחנך - וזה בטח יקרה בקרוב - הרובע הנפוליטני "פִּיאַצָה דה לה רוממה", אני מבטיח לזלזל גם בו.

    השבמחק