והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום שלישי, 5 ביולי 2011

דברים שרואים מכאן - 1

1. הימין הקיצוני ממשיך לאבד את הצפון, והמדינה, מצדה, ממשיכה להתמכר בשמחה לממטרי הרוק שפעיליו מעתירים עליה, משל היו גשמי ברכה בעצם הקיץ. השבוע, למקרה שפספסתם, השתעשעו מטורללי הגבעות בטלטול רכבו של מפקד אוגדת איו"ש, תא"ל ניצן אלון, ככה בשביל הכיף. האוגדונר, שיודע דבר או שניים על מה שהחבר'ה האלה מרשים לעצמם, נמלט מהמקום ברגל. בזמן שצעד, אני משער, ודאי הרהר תא"ל אלון היכן בדיוק נמצא ראש הממשלה שלו נוכח הסיטואציה הזו ומה הוא מתכוון לעשות בענין החווייה המעצבת שעבר הרגע (בדומה לקצינים רבים לפניו, אגב). אבל נתניהו, אתם יודעים, לא אוהב להרגיז ציבורים שעושים לו נעימים בגב וקוראים לו "מלך ישראל" ושרים לו "לבנימין אמר". ככלות הכל, חוגי מרכז הרב והחבר'ה הטובים מקבר יוסף אולי לא אוכלים בהכרח בדיוק מאותו מסטינג, אבל הם ודאי סועדים באותו חדר אוכל. תוקפיו של ניצן אלון, אם תשאלו אותי, יכולים להמשיך לישון בשקט.

מעצרי הצעצוע של הרב ליאור והרב יעקב יוסף בשבוע שעבר, לעומת זאת, נראו לרגע כמו סוג של התעשתות. סיבת המעצר, ככלות הכל, היתה ברורה למדי. הלוא כל בר דעת יכול היה להבין שאין כאן קייס פלילי אמיתי ומוצק, ודאי וודאי כאשר מחבר רב-העֶכֶר עצמו מסתובב לו חופשי ומאושר. מה שקרה כאן, לכן, היה ככל הנראה ניסיון של המדינה לגרום לרבנים ליאור ויוסף להזיע קצת, לחשוב קצת יותר לפני שישחררו לאויר העולם את הפנינים הבאות. הכוונה היתה טובה, אבל בפועל זה הרגיש מעט מדי ומאוחר מדי. המעצרים הללו נראו לרגע כמו החלשלוש שמרהיב עוז לתת קטנה לבריון הכיתתי ואז נמלט על נפשו מרוב פחד.

למוסדות המדינה יש דרכים שקטות ואפקטיביות הרבה יותר לרסן את המיעוטים פורעי החוק בקרבה מאשר מעצרי סרק שרק משדרגים את המככבים בהם לכדי פי עשרה מכוחם האמיתי. כבר עמדנו כאן בעבר על אחד מהם. בנוסף, אפשר למשל להוציא את הישיבה של הרב ליאור אל מחוץ לישיבות ההסדר, וכך להפוך אותה ללא רלוונטית אף יותר מפי שהיא היום (משימה לא פשוטה כשלעצמה, יש להודות). צאו וראו את גזעני עמנואל הגיבורים שמחזרים כעת על הפתחים ונלחמים על חיי בית-הספר-ללבנים-בלבד שלהם, הקורס בהיעדר תמיכה ממלכתית, ואפילו אזיקי פלסטיק וסרטים אדומים לא נותרו להם כדי להתנאות בהם. כך צריך לעבוד. שקט. נחרץ. ממלכתי. החלטי. או בקיצור, כל מה שראש הממשלה שלכם כבר לא יהיה בגלגול הזה.


2. בישראל, וצריך אולי לתפוס פרספקטיבה מעט מרוחקת לכמה זמן כדי להבין את זה באמת, קיים שילוב הרסני בין תקשורת היסטרית ומלבה לבין הנהגה לחיצה וחלשה. בחו"ל אפשר לכל הפחות להבחין בין הצהוב-סנסציה לבין הקולות המקצועיים הן בתקשורת הכתובה והן באלקטרונית. אבל כאן אף אמצעי תקשורת לא ייתן לעצמו לצאת פחות הזוי ממתחרהו.

לכאורה זה נראה שולי, סוג של אנקדוטה משעשעת לכל היותר. בפועל, ההשפעה של ההתנהלות התקשורתית כאן על מקבלי ההחלטות ועל פני המדינה היא עצומה. כל קוקו מזדמן נהיה כאן גורם מעצב. כל התארגנות של עשרה מרוּפפי ברגים מקבלת כאן סיקור ראשי משל היתה הפגנת אלפים. הכל פה כל כך תזזיתי, כל כך מנופח, כל כך מבעבע. ואם חלילה יורד לרגע גובה הלהבות מתחת לצ'ולנט המפעפע שהוא תבנית נוף חיינו כאן, תסמכו על מאות כלבלבי התקשורת הכתובה והמשודרת שידאגו להחזיר אותן מהר ככל הניתן לגובהן המקורי או, מוטב, אף למעלה מכך.

הנהגה אחראית היתה מתייחסת לחרחור המלחמה התמידי הזה בביטול הראוי לו, עד שהיה נגוז מאליו, או לפחות חוזר לממדיו הטבעיים. אבל בישראל 2011 הנהגה כזו היא לא יותר ממשאלת לב רחוקה.

4 תגובות:

  1. מעשי טילטול של עשרה מרופפי ברגים מקבלים כאן סיקור ראשי.
    אף אחד לא שר לבנימין אמר. גם לא בלב.

    השבמחק
  2. בן חכמונים, אל תתבלבל. הענין במעשי הטלטול הוא לא הסיקור שהם מקבלים או לא, אלא עצם המעשים. מדינה שבה קצין בכיר צריך למלט את עצמו מפחד נחת זרועם של עשבים שוטים, שישנים אחר כך טוב מאד בלילה, היא מדינה בבעיה. הפתרון לבעיה הזו אכן לא נעוץ בסיקורים היסטריים של התקרית, אלא במדיניות שקטה ומרתיעה של שלטון מחושב ומפוכח.

    נערי הגבעות ודאי לא שרים "לבנימין אמר". אבל למיטב זכרוני חוגי מרכז הרב דווקא כן. וכפי שציינתי ברשומה, בין שתי הקבוצות הללו ישנה זיקה, ולו מסוימת. כדי להיווכח בקיומה די לראות למשל את היקף מעגלי המחאה בפרשית "תורת המלך".

    השבמחק
  3. עם כל הכבוד הטענה מצד ימין שמרצי שמאל למיניהם לא מקבלים הזמנות לחקירה על משפטים חמורים מהסכמה לקונית לספר עומדת במקומה.

    אין לי בעיה עם חקירה משטרתית, יש לי בעיה עם משטרת מחשבות.

    מי כמוך שהיה חי במדינה בה חופש הביטוי הוא אבן בוחן, יודע כי היום זו חקירת משטרה על הסכמה לספר ומחר נגיע ל-1984 של אורוול

    מוטי ארבל

    השבמחק
  4. מוטק'ה,

    קודם כל, נראה לי שגם אתה תסכים שיש הבדל בין אמירה לא מחייבת של מרצה הזוי בפקולטה לממשל בבאר שבע לבין הסכמה רבנית על חיבור הלכתי, שלמיטב ידיעתי לא ממש מנסה להתחפש לתיאורטי.

    אבל מעבר לזה, הלוא כתבתי במפורש שההסכמה ההיא היתה תירוץ ותו לא. המדינה בסך הכל רצתה להזכיר לרב ליאור מי עובד אצל מי, רק שהיא עשתה זאת בדרך מסורבלת להפליא. יש דרכים יותר חכמות ויותר אפקטיביות. לצורך הענין, יישב הרב ליאור ויכתוב הסכמות נלהבות להלכות ביעור נוכרים ככל שלבו חפץ, אך ייכבד ויעשה זאת על חשבונו - לא על חשבון המדינה שמממנת את משכורתו ולא על חשבון הצבא שמממן את ישיבתו.

    השבמחק