והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום רביעי, 11 במאי 2011

הליצן העצוב

גרג ג'יראלדו מת.

הוא מת לפני כמעט שמונה חודשים ולא היה לי מושג. היום עליתי על זה לגמרי במקרה. ככה זה באמריקה - מדינת ענק שבה חדשות כאלה עשויות לחלוף לך בקלות מתחת לרדאר
.

גרג ג'יראלדו היה הקומיקאי האהוב עלי. קשה לי לשים את האצבע על הסיבה המדויקת לכך. לפני הכל הוא היה חכם (בכל זאת, לא כל קומיקאי מועדונים אמריקאי סיים לימודי משפטים בהרווארד). ההומור שלו היה חד ומדויק ומפתיע. הומור שקולע אל ניואנסים דקים וגורם לך לחשוב הרבה אחרי שהדי הצחוק נמוגים. היה לו גם קצב של מכונת יריה, שהפך לאחד מסמליו המסחריים. לפעמים, בהופעות, הוא היה יוצר רצפים שנמשכו דקות ארוכות, במהלכם עצר רק לנשום. וגם זה בקושי.

אבל מעבר לכך, היה בו גם אלמנט לוזרי-אנושי-חינני שכזה, מהול במין עצב חמקמק. "נו, ווטאבר", אמר פעם בהופעה במין חצי בדיחה חצי גילוי לב, לאחר שגילה בחור ישן בשורה השלישית "ווטאבר, מאן. הרי זה מה שאנחנו, לא? בשביל זה הלוא משלמים לנו, לא? בשביל שנתרוצץ על הבמה כמו קופים כדי לבדר אתכם ונתפלל שאף אחד מכם לא יירדם לנו מול הפרצוף". הבדיחה עבדה. הקהל צחק. אבל אוזן רגישה מספיק יכולה היתה לשמוע שם רובד אחר.
גם בקרב חבריו הקומיקאים דבקה בג'יראלדו התדמית של לוזר הבית, הפספוס הגדול, ולמען האמת הוא לא ניסה אפילו להתנער ממנה. אולי תרמו לכך התהפוכות הרבות שעבר בחייו האישיים (ג'יראלדו נלחם בהתמכרויות חוזרות לסמים ולאלכוהול, שפגעו קשות גם בחיי המשפחה שלו
) או שמא חוסר הצלחתו למנף את הכשרון האדיר שלו להצלחה כלכלית. הוא אמנם קיבל כמה וכמה במות מכובדות בערוץ קומדי סנטרל ובאנ.בי.סי אבל איכשהו את הכסף הגדול עשו דווקא קומיקאים שלא הגיעו לקרסוליו. ככל הנראה הוא גם סיים את חייו מרושש, כי קרן מיוחדת (כך למדתי מדף הפייסבוק שלו) נפתחה בידי בני משפחה וחברים כדי לתמוך כלכלית בשלושת ילדיו הקטנים.


בסוף אוגוסט האחרון נכנסתי אקראית לאתר שלו וגיליתי שבעוד שלושה ימים הוא מופיע ביורק, פנסילבניה, מרחק שלושת רבעי שעה נסיעה מהבית שלי. הכרטיס שקניתי בבהילות הפך לאחת הרכישות הכי מוצלחות שלי בארה"ב, משאלה שלגמרי במקרה הפכה למציאות. ג'יראלדו, חיית במה, הצליח להצחיק אותי ללא הפסקה במשך שעה וחצי למרות שתשעים אחוז מהבדיחות
הכרתי עוד קודם. בתום ההופעה הוא חמק מהר אל מאחורי הקלעים. כבר הייתי בטוח שאפסו סיכויי לומר לו תודה ותהיתי מה בדיוק עבר לי בראש כשחשבתי להצליח לפגוש כוכב במעמדו. אבל אז לתדהמתי ראיתי אותו ממש ביציאה מהאולם, מחייך ומחבק וחותם על דיסקים ומצטלם עם כל מי שרק רוצה. אז מצלמה לא ממש היתה לי (מי בכלל חשב על זה?) אבל למצער ניגשתי אליו, הודיתי לו בחום וסיפרתי לו כי אני עוקב אחריו בישראל כבר שנים וכי ההופעה הזו היתה עבורי סוג של הגשמת חלום. הוא לחץ את ידי וחייך חיוך גדול, אבל שביב של עצב היה בעיניו.


עשרים יום לאחר ההופעה ההיא ביורק הוא נמצא מחוסר הכרה בבית מלון בניו-ג'רזי לאחר שלא הגיע להופעה שנקבעה מראש. ההודעה הרשמית דיברה על אוברדוז של תרופות מרשם ושללה התאבדות או שימוש בסמים לא חוקיים. מה שקרה שם באמת יישאר כנראה סודם של מעטים, אבל על עובדה אחת אין חולק. גרג ג'יראלדו סיים את חייו לבד, על רצפת חדר מלון, רחוק מביתו וממשפחתו, בחברת חומרים - חוקיים יותר או פחות - שאפשרו לו להרדים את השדים, לברוח אל השקט, ובו בזמן הרסו את חייו פעם אחר פעם
.
חמישה ימים אחר כך ניתקה אותו משפחתו ממכשירי ההחייאה.

להתראות, ליצן עצוב. תודה על אינספור רגעים של צחוק פרוע והנאה צרופה. הנה, סוף סוף מצאת מנוחה
.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה