והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום רביעי, 11 במאי 2011

טור אורח: כמה נתונים מאחורי הקלעים של שביתת הרופאים/ ד"ר דודי הוכשטיין


בעשר השנים האחרונות שקעתי לתוך עולם הרפואה. התחלתי בשבע שנים בבית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים, קינחתי בסטאז' ובחינות ובחרתי להתמחות בתחום הכירורגיה הכללית. בשביל הנומנקלטורה (כלומר, הבנת המשמעות של מונחים שונים) אפרט כי סטאז' הוא בעצם שנה של עבודה מעשית במגוון המחלקות בבית החולים (פנימית, ילדים, כירורגיה, הרדמה ומיון. אלו מקצועות החובה לסטאז') תחת השגחת רופאים בכירים יותר. אחרי שש שנים של בי"ס לרפואה, עבודת גמר אקדמית, בחינות גמר וסטאז' הופכים רופאים. מכאן והלאה יכול רופא כזה לעבוד בערבים בט.ר.מ. או במד"א ולרשום תרופות. למי שמעוניין (תשעים ותשעה אחוזים) זהו הזמן להתמחות. יודגש, אם כן: מתמחה הוא רופא לכל דבר, רק שטרם התמחה בתחום מסוים.
אני הלכתי להתמחות בכירורגיה כללית, שש שנים אורכה. מתוכן אני נמצא כעת בשנתי הרביעית, במהלכה אני לומד לנתח את רוב הגוף, (למעט אורטופדיה, מוח, עיניים, אורולוגיה, לב-חזה וגניקולוגיה). זה משאיר לי בעיקר את הבטן.

עד כאן הרקע שלי. על בסיסו, ברצוני לתאר את הזוית שלי על שביתת הרופאים.

לפני הכל, צריך להדגיש, שמערכת הבריאות שלנו לא ניצבת לפני קריסה, אלא נמצאת כבר בתוכה. איך זה מתבטא ולמה?

ניקח לדוגמא אותי. בשנת 1967, כשכבשו את מזרח העיר ירושלים, הקימו מחדש את בית החולים הדסה הר הצופים (בו אני עובד) ואת המחלקה הכירורגית שלו. הרופאים הבכירים, אלו שלקראת פנסיה, מספרים כי כשהיה בא חולה למיון - היתה האחות הכללית פותחת את המנעול לחדר המיון, מרימה טלפון אל התורן והאחרון היה בא מביתו לראות את החולה. לפני כמה עשרות שנים, נוכחו לראות כי האוכלוסייה גדלה משמעותית, והחליטו להחזיק שני רופאים בתורנות בכל לילה.

בשני העשורים האחרונים, כידוע, ירושלים השתנתה משמעותית. נוספו שכונות חדשות כרמות, פסגת זאב, נווה יעקב, מעלה אדומים, שכונות ערביות חדשות וגם כל ישובי חבל בנימין. תורנים? לא טעיתם, עדיין שניים. בנוסף, האוכלוסייה היום הרבה יותר זקנה וחולה מבעבר ודורשת טיפול רפואי אינטנסיבי הרבה יותר. בתי הספר לרפואה היום מנפיקים כארבע מאות רופאים חדשים בשנה. עד לפני 20 שנה המצב היה סביר. בשני העשורים האחרונים המדינה שלנו ניצלה בזכות העלייה הרוסית הגדולה, שמילאה את השורות ברופאים 'מן המוכן'. העלייה הזו נגמרה, והרופאים הללו, שהיו ברובם אז בשנות הארבעים לחייהם, יוצאים עכשיו לפנסיה. כמות הרופאים לנפש בארץ, על כן, הולכת וקטנה משנה לשנה. כמו תמיד, המקומות בהם מתבטאת עובדה זו יותר מכל נמצאים בקצה.

זה לא סוד שיש התמחויות מבוקשות יותר ומבוקשות פחות. בעבר, היה זה כבוד להיות מומחה לרפואה פנימית או כירורגיה. אתה מטפל באנשים עם מחלות מסכנות חיים ומציל אותם. כיום, המצב כבר לא כך. המקצוע הרפואי הלך בדרך כל הארץ. האידיאלים נמחקו וכולם מחפשים את העבודה המרוויחה עם החולים הקלים. קל יותר לטפל בבעיות שלא מסכנות חיים, והכי קל לטפל בבעיות שמשרד הבריאות לא רואה כבריאותיות בכלל (ועל כן - בצדק - לא מוכן לממן את הטיפול בהם) ואשר בהתאמה הופכים נחלת הרפואה הפרטית.

נמצא, לכן, כי ההתמחות המבוקשת היום ביותר היא פלסטיקה. באופן פרדוקסאלי, מקצוע שדומה יותר לקוסמטיקה מאשר לרפואה קלאסית, ואשר אין לו השפעה אמיתית על חייו של האדם אלא רק על אורח חייו, הפך למקצוע המבוקש ביותר. לנתח חולה עם חסימת מעיים, שעשוי למות מחר אם לא תטפל בו, כבר לא נחשב יותר. נכון להיום, ההתמחויות הכי פחות מבוקשות הן אלה בהן קשה או אי אפשר לנהל קליניקה פרטית: פגיה, הרדמה, טיפול נמרץ, כירורגיה כללית וכירורגיה פנימית.

אנו עדים לכך שיותר ויותר תלמידים מצטיינים מבית הספר לרפואה שלנו הולכים למקצועות כמו עור, פלסטיקה ואורטופדיה. אנחנו עובדים קשה מאוד על גיוס של כוחות רעננים לשורותינו, אבל אנשים, מסתבר, לא פראיירים. כך, בעוד עשר או עשרים שנה - כשתחפשו כירורג כללי לצורך כריתת כיס מרה, מעי גס, או קיצור קיבה - תתקלו בעיקר באנשים שלמדו רפואה באוקראינה, רומניה, ירדן או מצרים.
לדעתי, הבעיה הזאת היא הבעיה הקשה מכולן. אם לא נדע לפתור אותה בזמן, אנחנו עתידים למצוא את עצמנו נוסעים להיות מנותחים במה שנקרא 'תיירות מרפא' בבתי חולים פרטיים בהודו.

מעבר לכך, יש שתי בעיות.
1. התמחות:
התמחות היא תקופה לא קצרה בחייו של הרופא. עבורי היא נמשכת שש שנים. עבור רופא משפחה - שלוש. אף פעם לא פחות מכך. בתקופה הזאת אנחנו עוסקים בשני דברים. עבודה שגרתית שמתחילה סביב שבע בבוקר ונגמרת בין ארבע אחה"צ לשבע בערב. חמישה ימים בשבוע. ותורנויות. תורנויות צריכות לכסות את כל החודש, כולל שבת ומועד, וכמותן תלויה בכמות המתמחים שיכולה לכסות עליהן. יותר מתמחים, פחות תורנויות.
כאשר יש התמחויות פחות מבוקשות, יש פחות תורנים, והם עובדים יותר קשה. אצלנו מגיעים לעשר תורנויות בחודש. תורנות פירושה, שאחרי יום עבודה בן תשע שעות מתחילה תורנות של שלוש עשרה שעות נוספות. ביום חמישי האחרון התחלתי תורנות בארבע אחרי הצהריים. נכנסתי לחדר ניתוח. חצי שעה אחר כך ניתחתי חולה שנשלח מטיפול נמרץ, שני חולים עם חסימת מעיים ושלושה חולים עם אפנדיציט. הניתוח האחרון נגמר בשבע ושלושים בבוקר. לא ישנתי דקה. בנסיעה הביתה הדלקתי את הרדיו בשיא הווליום ושרתי איתו בכל רם, ובכל זאת נרדמתי בכל רמזור בו עצרתי. זכרו, שעתיים לפני כן ניתחתי חולה באותו מצב ערנות.

2. שכר:
אין מה לעשות, רופאים הם בדרך כלל זן של אנשים שלא אוהבים לחיות רע. זו האמת. הם אנשים שלמדו שבע שנים רפואה ושש שנים התמחות וחושבים שמגיע להם שכר עבור זה. הם רוצים עוד כסף. לכן, הם בוחרים באחת מכמה דרכים: עזיבת המקצוע לטובת עבודה בחברות הייטק וביוטכנולוגיה, הזקוקות ליועצים רפואיים; ירידה מהארץ לטובת החוזים השמנים בארה"ב, קנדה, אירופה או אוסטרליה; עזיבת בתי החולים לטובת עבודה בבתי חולים פרטיים (כמו אסותא, הרצליה מדיקל סנטר ועוד); עבודה בבתי חולים חצי פרטיים עם שר"פ (כמו הדסה או שערי צדק) או באין מוצא התאבדות. בהתאמה, מי שנשאר לעבוד בבתי החולים הציבוריים הם הרופאים הנחשלים יותר או האידיאליסטיים. או גם וגם.
המשכורת המשולמת בבתי החולים הציבוריים עבור עבודת השגרה היא מעליבה. שום מילה אחרת לא תגדיר זאת טוב יותר. המשכורת העיקרית שמתמחים מרוויחים היא מתורנויות הלילה. המשכורת העיקרית שהמומחים מרוויחים היא מכוננויות לילה או מעבודה מקליניקה פרטית אחרי שעות העבודה. משרד האוצר, שאומר כי רופאים מומחים יכולים להשלים הכנסה בקליניקה הפרטית - הוא לדעתי פושע. לא פחות מכך. למה שרופא לא יוכל להשתכר בכבוד מעבודה אחת? למה מובן מאליו שהוא צריך לעבוד בערב, בעוד שמורה שמנקה חדר מדרגות בערב כדי להשלים משכורת מרוויח כותרות בעיתונים על כך? ההבדל היחיד הוא שהמורה מרוויח בניקיון חדר מדרגות יותר כסף לשעה מאשר אני מרוויח לשעה בעבודה במיון בלילה.

אז כן, הכי קל לאוצר להתעלם מחוסר התקינה, מחוסר התקצוב למחלקות בבתי חולים, מהזדקנות האוכלוסייה והרופאים, מהעדר בנק של תלמידי רפואה לעתיד ומאורך התורנות ומספר התורנויות לחודש; להתמקד רק בתלוש השכר הסופי של מנהל מחלקה כל שהוא ולומר שבעצם מדובר בעיצומים על רקע הסכם שכר קיבוצי חדש או ברופאים תאבי בצע.
מה שמטריד אותי יותר מכל, הוא שעמדת המוצא של ההסתדרות הרפואית בדבר תוספת של חמישים אחוזים לשכר הם תביא לכל היותר לפשרה בנוסח העלאת שכר בעשרים וחמישה אחוזים ותו לא. לא תהיה הגדלת שכר דיפרנציאלית למקצועות במצוקה ולפריפריה. לא תהיה הגדלת תקינה של מתמחים. לא יהיה פיתוח של התחום הפרה-רפואי (שקיים כבר בחו"ל) של 'עוזר רופא' שתפקידו לבצע את כל עבודות המנהלה שרופא לא צריך/מסוגל לעשות בעצמו.

וכמו תמיד, גם כאן. ימצאו את הפיתרון הקל. ויחכו...



תגובה 1:

  1. אם הדברים הם נכונים(כפי שהם נשמעים בצורה משכנעת)הרי שהמצב מאד חמור, ויותר חמור שהדברים לא מגיעים לידיעת הציבור.
    נכון, מציגים אתכם הרופאים כתאבי בצע לשמה, ועכשיו תתחילו לעבוד על תיקון הדימוי.
    אני צוחק- אבל זו המציאות ..

    השבמחק