והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום שבת, 28 באוגוסט 2010

קונצ'רטו למפלים ולמטורללים: הקדמה + חלק א'


"ובכן, הייתי מתפעל הרבה יותר אם הם היו זורמים כלפי למעלה" עקץ הסופר וההומוריסטן מארק טוויין את משלחת המלווים הנרגשים שהעיזה אותו לחזות במפלים השוצפים.

גם אוסקר ויילד לא ממש יצא מגדרו כשהובא אחר כבוד לחזות בפלא, ואף טרח והעיר כי עבור אלפי הזוגות המגיעים למפלים לחגוג את ירח הדבש שלהם זוהי בוודאי אכזבה שנייה בתוך כמה ימים.

אבל עבדכם, ציניקן לא קטן בזכות עצמו, דווקא מצא את מפלי הניאגרה מרהיבים ביופיים, ודאי ביום שטוף השמש בו ביקרנו בהם, שמתח קשתות צבעוניות וזוהרות לכל אורך האשדים הרועמים.

ויחד עם זאת, כיון שיופיים של המפלים - ממש כמו יופיים של הגראנד קניון, ארצ'ס פארק או הרי הרוקי - הלוא אינו באמת ניתן לתיאור מילולי, והדרך היחידה להתרשם ממנו הוא פשוט להגיע אליהם (בעדיפות ברורה לצד הקנדי) - נקדיש כאן מקום של כבוד לאי אלו ברנשים אשר חיו את חייהם על הציר האהוב עלי כל כך, זה הנע בין הזיה מלבבת לטירוף מוחלט, ואשר קשרו את גורלם - ברמות משתנות של מסירות - לנהר הניאגרה ולמפליו.

אם כן, בהוזים נפתח ובמטורפים נחתום - וינוחו כולם על משכבם בשלום.


חלק א': הוזה המדינה

לפני הכל, חברים, מדובר במשפחה, באשר גיבורנו היהודי הוא לא רק פורטוגזי, אלא גם פורטוגזי משוגע, ובכך מביא את מוצאו העדתי לכדי שלמות של ממש.

מרדכי מנואל נוח נולד בדרום קרוליינה לאב ייקה ולאם פורטוגזית, אך את תכונותיו הדומיננטיות ירש ללא ספק מאמו. מגיל צעיר למדי כבר בחש היהודי הצעיר בקדירת העסקונה המקומית, ועם השנים, לאחר שהתפקד למפלגה הרפובליקנית, החליט כי הגיע הזמן לממש את הדיבידנד שצבר לאורך אי אלו שנות עמלנות פוליטית. מזכיר המדינה דאז, רוברט סמית', קיבל מנוח מכתב בקשה להתמנות כקונסול האמריקאי בתוניס (שאליה נשא נפשו גם מפאת אי אלו בעלי חוב עצבניים שהספיק לצבור בינתיים). "רוצה אני להוכיח לכוחות זרים כי ממשלתנו, במינוייה המקצועיים, אינה נשלטת על ידי הבחנות דתיות", שלח נוח לסמית' רמז דקיק כבול עץ וקיבל את המינוי על מגש של כסף.
ואמנם, כעבור זמן לא רב מדי קיבל הקונסול הצעיר ההזדמנות להמחיש לעולם את עקרונות דתו, כאשר שיחרר בדמים מופרזים למדי קבוצת מלחים אמריקאיים שנשבתה לעבדות בידי הפיראטים הרשמיים של ממשלת אלג'יר. שר החוץ החדש, ג'יימס מונרו, לא אהב את העובדה שנוח הידר בקיום מצוות פדיון שבויים על גבו של משרד האוצר האמריקאי, והחזיר אותו לארה"ב אחר כבוד. כך התחלקה הקדנציה הקונסולרית של נוח בין שישה חודשי שירות בפועל ובין שלוש וחצי שנים של חיבור כתב הגנה סוער ורושף נגד ההחלטה להדיחו, אותה ראה כפועל יוצא מובהק של רדיפה על רקע... נו, נחשו לבד.

מכל מקום, בשהותו הקצרצרה בתוניס הספיק נוח להתוודע לחלכאים הרבים בני עמו שחיו בה במצוקה ותחת רדיפה מתמדת, וכפי הנראה היה זה הרגע בו החלה להבשיל בקרבו תכניתו הגראנדיוזית.
עם שובו מארצות הברית החליט נוח כי הגיע הזמן סוף סוף להקים מדינה עצמאית ליהודים באשר הם שם, כאשר הוא מעמיד עצמו בענווה רבה לתפקיד מייסדה ונשיאה הראשון. לצורך כך רכש הקונסול בדימוס שליש משטחו של גראנד איילנד, שניצב בטבורו של נהר הניאגרה, ממש לפני המפלים, עם אופציה לרכישת שני השלישים הנוספים. על האי, ששטחו 84 קמ"ר, חלם נוח ליישב שישה מליון יהודים באמצעות בניה לגובה (אם זה לא נשמע מטורף מספיק, אגב, כלל נוח בתכניותיו גם הקצאה לשטחים חקלאיים על האי, ככל הנראה אי שם בינות לגורדי השחקים).

כל מי שקצת מכיר פורטוגזים (שלא לומר פורטוגזי בעצמו) יודע שלמעשים יש אולי איזה אפעס משהו חשיבות מסויימת לעתים, אך חשובים עשרות ומאות מונים הם הטקסים המקדימים. ואכן, נוח, כפורטוגזי גאה, לא בייש את הפירמה.
התכנית המקורית היתה לקיים את הטקס על האי עצמו, אך לא נמצאו מספיק סירות בנמצא כדי להשיט אליו את גדודי המוזמנים המכובדים. בסוף הסתפק נוח בכנסיה של מכר בעיר באפאלו הסמוכה. ושם, חברים, דפק שואו מהחיים. עצמו עיניים ודמיינו:
צ'יף אינדיאני זקן מהשבט שממנו נקנה האי עמד והצדיע ארוכות; תותחים (!) הרעימו במטחי כבוד; האורטוריה "יהודה המכבי" של הנדל הושמעה ברמה; הקהל נחצה לשניים כים סוף... ואז, בתווך, צועד בגאון כמשה רבנו, עטור גלימה סגולה ותליון ענק ומוזהב שפילח מהתיאטרון המקומי - הופיע נשיאה של מדינת היהודים החדשה ונשא ברוב פאתוס נאום נמלץ בו קרא ליהודי כל העולם לזרום אל גראנד איילנד כמו קרפיונים אל שולחן הסדר. אגב ההכרזה הזו, ראוי גם לציין, ניכס נוח לעצמו את הכינוי הצנוע "שופט ישראל". ככה, בקטנה. בלי לנקר עיניים.

אולם נראה כי יהודי העולם התעלמו בחוצפתם כי רבה מהצ'יף, מהתותחים, מהנדל, מהגלימה הסגולה, מהתליון המוזהב, ובכלל - מ"שופט ישראל" שהמליך עצמו על כל תפוצותיהם ברוב פאר והדר, הפטירו איזה לגלוג אידישאי עסיסי, ניערו את הציציות וחזרו לסבלותיהם. ועדיין, נוח הצליח להיאחז בכל זאת בדפיה המתפוררים של ההיסטוריה, ואבן הפינה של מדינת היהודים שלו הלוא היא ניצבת ועומדת עד עצם היום הזה במוזיאון העיר באפאלו אשר באפ-סטייט ניו יורק.

ואולי הרעיון המקורי דווקא לא היה כל כך גרוע, מי יודע? אין ערבים - יש מפלים. והיינו נראים כמו מנהטן. ואף אחד לא היה מאיים לזרוק אותנו לים - מקסימום להתגלץ' בכיף במורד הנהר ולהרביץ איזה אקווה-באנג'י טוב במפלי הפרסה (יחד עם החבר'ה היקרים מהפרק הבא).

שלום לעצמותיך, אחינו מרדכי מנואל, שופט ישראל מטעם עצמו והוזה המדינה הראשון.
תהא נשמתך צרורה בצרור הגדולים מהחיים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה