והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום שישי, 9 ביולי 2010

לואיז

לואיז מדברת בשקט, במילים מדודות.

"זה היה כשהייתי בת שבע או שמונה, בדראג סטור בוירג'יניה, שם התגוררנו. הייתי ילדה קצת מרחפת, חולמנית. לא תמיד שמתי לב לדברים. ברגע אחד עוד החזיקה אמא את ידי, ובמשנהו מצאתי את עצמי יושבת על הדלפק בצד "הלבן" של הדראג סטור, מנדנדת רגליים קצרות אנה ואנה בתמימות של ילדה קטנה; כלל לא מודעת לחשרת ענני המבטים השחורים המתקדרת מעל ראשי.

כמעט שישים שנה עברו מאז, אבל אני זוכרת כמו היום את הפחד בעיניה של אמי, כשקטפה אותי מן הדלפק באבחה אחת, גוננה עלי בזרועותיה וברחה מהחנות מבלי להביט לאחור.

כן, זה היה בשנות החמישים, לא מדי רחוק מכאן, וכמה שקשה לומר את זה היום - לא היה דבר טבעי מכך עבורנו באותם ימים. ממש כמו, למשל, לסור הצידה, אשכרה לרדת מן המדרכה לכביש, בכל פעם שאדם לבן פסע בה למולנו. זו היתה הנורמה. כך נהגנו מוכנית. לא חשבנו אפילו להתקומם נגד זה".

4 תגובות:

  1. מתחיל לבנות עליך איזה תאוריה פסיכולוגית.כמה גזענות בחודש אחד.תרפה... daelico

    השבמחק
  2. סדנא דארעא חד הוא, אחי

    השבמחק
  3. אהלן,
    הפוסט על שירי מרגש וחשוב.איך אתה תמיד מגיע לאנשים העלומים או החצי אלמונים עבורך, ומנכיח אותם בחיים שלך לשמחת המשפחות. מדהים בעיניי.
    לגבי הפוסט הנוכחי חוןשבת שהלכת קצת רחוק עם ההשוואה.
    וגם, מזמינה פוסט על הרב עמיטל..
    אחות קטנה

    השבמחק
  4. לא באמת השוויתי, כי ברור שאין כאן מקום להשוואה מלאה. אבל זה עלה לי שם אסוציאטיבית, כי להבנתי דווקא יש דמיון מסוים. אגב, היו שהצמידו לבת שירות אומללה שהותקפה ברוטאלית באוטובוס מהדרין בידי אי אלו אברכי משי את הכינוי "רוזה פארקס הישראלית". שוב, אני לא הייתי עורך השוואה מלאה, אך מאידך נראה כי אינני היחיד שאלו האסוציאציות העולות בראשו נוכח היופי-חי הזה שנקרא "אוטובוס מהדרין".

    להרחבה: http://acheret.co.il/?cmd=articles.225&act=read&id=1264


    ולגבי הרב עמיטל, האמת היא שלא הייתי תלמידו ולצערי לא זכיתי להכירו די צרכי. מצד שני צדיקה גוזרת וכו'. נראה מה יילד עכבר (ומקלדת).

    השבמחק