והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום חמישי, 17 ביוני 2010

מכתב לאחותי

מכתב לאחותי, היושבת אי שם בחדר קטן בדירה לא גדולה, קרוב לודאי צפופה וצנועה למראה.
מכתב לאחותי, היושבת ספונה בחדרה מזה שבועות וחודשים, דמעות של בושה וכאב והשפלה נספגות בכריתה יום ולילה, ללא חשך.
מכתב לאחותי, שהשמחה וההתרגשות שגאו בה לקראת עלייתה לכיתה א', התנפצו כקצף זב אל סלעי לב האבן של מנהלת בית הספר באזור מגוריה, אשר נים לא זע בפניה כאשר העבירתה שבעה מדורי גהינום של חקירה ודקדוק ושאלונים ותקנונים (כי הסכנה הרוחנית הטמונה בילדות בנות שש הלוא היא מן המפורסמות) ואז שלחה אותה בלי הינד עפעף הביתה, להישרף יום יום בכאבה.

מכתב לאחותי, שציפתה בנפש כלה להגיע לסמינר הנחשב יחד עם חברותיה הטובות מבית הספר היסודי. ציוניה מן הגבוהים בכיתתה, הוריה אנשים תמימים וישרי דרך וטובי לב - אבל מכסת שלושים האחוזים כבר מלאה, ויותר מכך הן לא יכול הסמינר לספוג. "עם הפרענקים הכי טובים אנחנו כבר נחנקים פה" סח 'המשגיח הרוחני' ל'מנהלת החינוכית' וחתם את גורלה של אחותי לבושה ולהשפלה שאינן כלות עולמית.

מכתב לאחותי, אחת מני מאות רבות, תמה וזכה כאבן הספיר לטוהר, אשר בני בליעל ערלי לב - רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות מתברקת בידם - הטיחו בה, בפניה ושלא בפניה, כי רמתה הרוחנית ירודה, כי הטלוויזיה שמסתמא יש לה בבית בטח פועלת גם בשבת, כי היא מועדת "לקלקל" ו"להוריד" ו"להשפיע לרעה" ו"להכניס אוירה רחובית" ("ופשוט שיש לה בבית גם אינטרנט, כנגד דעת הגדוילים", לחש חצקל ליענקל וגִלגל עיניו וצקצק בלשונו. אמנם, אם היה לך אינטרנט בבית, אחותי, היית ודאי יכולה לגלוש בין עשרות הפורומים החסידיים, באידיש ובעברית, המציפים את הרשת - גם בעניינים שהצנעה יפה להם. אבל שומרי משמרת הקודש הרי לא גולשים באינטרנט, חלילה. הודעותיהם הרי נכתבות בדיו של סת"ם ונחתמות בחותם ברית קודש ונשלחות לרשת על כנפי השכינה).

הטיחו, ולא נתנו את הדין. השליכו ארצה ביד גסה מאוויים זכים ומפרכסים מעשה יום ביומו - ואין מוחה. איש לא שח גוו לאסוף את מררתך, אחותי, להקים את כבודך הרמוס מעפר.
ובעודך נשנקת בכאבך יום אחר יום, חודש אחר חודש, שמעת לפתע קול בודד בעלטה. לאחר שנים של שתיקה והשתקה אזר איש אמיץ אחד מתניו ויחד עם רבו החליט לתבוע את עלבונך. תבעו, ועלתה בידם. עמדו מול נחשול משתלח של שקרים ושנאה ודיבה ולא קמו ולא זעו ממנו.
"הלוא שפכו את דמן" אמר הרב בשקט למשלחת העסקנים החרדה שהתפתלה מולו, "שפכו את דמן ועכשיו צריך לעשות תיקון".
"אהבת ישראל, כולם מטיפים לה ואני מחפשה בנרות", רעם שופט אמיץ וישר-דרך את פסוקו ושלח את המעוולים והחומצים למקום הראוי להם.
ולרגע קצר אחד בקעה קרן אור את אפלת חייך.

לרגע קצר אחד, כי במשנהו כבר נזעקו לחלל האויר זעקות "שמע ישראל" ו"ה' הוא האלוקים", וכל גדולי הדור ופוסקיו ומאוריו - אותם שחונכת משחר ימייך לכבד ולהוקיר ולהלל ולהעריץ - קמו ובאו מכל קצוות ארץ והתייצבו באחת לצדם של שופכי דמך ודם חברותייך, שותי הדמעות לרווייה מהצד הנכון של הקיר. "הרבנים הגאונים", אשר אין לזכור מתי יצאה לאחרונה מבית מדרשם פסיקה אחת של צדק רושף, בוער, אמיתי; "גדולי הדור", אשר חצרותיהם עמלות ככוורות על עסקי כשרות פלאפונים וחשש לִפתית וחיטוטי קברים ופלפולי גרביונים, שבו ודרסו את נשמתך מעשה שבשגרה. והיום הם יעמדו בראש חסידיהם בחוצות קריה ויגלגלו עיניהם למרום ויתנענעו כאחוזי תזזית ויקללו בכל פה את קומץ מגינייך ו"יקדשו שם שמיים" על גווך השחוח ו"ימסרו את הנפש" על זכותם להמשיך ולרמוס את נפשך באין מפריע.

והאלוהים יבקש את נרדף.

2 תגובות:

  1. מזלך שלא סיפק בידך. דניאל אמנם עמד בגוב האריות אבל שנאת "אוהבי ישראל" שהיית פוגש עלולה הייתה למסור את נפשך בזעמם של המפגינים. והרי למילואים הבאים הבטחת לבוא, לא?

    השבמחק
  2. ואיזה חבל שהרב בסוף נכנע למאיימים וחזר בו מתמיכתו....

    עצוב עצוב

    השבמחק