והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום שני, 26 באפריל 2010

המדריך לבולטימוראי שומר הכשרות - פרק שני: כרמל'ס


המזללה הבאה עליה נכתוב כאן היא בעצם פיצריה, וככזו לא באמת היתה זוכה להיכנס למועדון המכובד כל כך של מסעדות פייקסווילאיות שאני אשכרה כותב עליהן בבלוג שלי, כי ככלות הכל, פיצריה היא ישות די נחותה בהיררכיה הגסטרונומית כפי שאני תופס אותה (אהוי, שורשיי האיטלקיים מסמיקים מבושה). בכל מקרה, אם אתם ממש בקטע של פיצה, תוכלו ללכת כאן ל"טוב פיצה" או ל"מאמא לאה'ס". לכרמל'ס, לעומת זאת, יש צ'ופר משמעותי - וואחד אליה, גם אם קוץ בה - שנוטעת אותה במקום טוב בסצנה הקולינרית המקומית. 

כרמל'ס:

לפני כמה וכמה שנים טובות, ובדרך לא דרך, הגיעו קבוצה של בחורים מאיראן לארה"ב ונקלטו בישיבת נר ישראל (או "נֵייר ישרואל") המקומית. כמה קומבינות יהודיות חובקות עולם מאוחר יותר, הופיעו כאן גם בני משפחותיהם ומשפחות יהודיות נוספות מאיראן ויצרו בתחומי הקהילה היהודית של בולטימור מיני-מעצמה חרדית-איראנית. בית הכנסת הוורדרד שלהם, למשל, הוא מהיפים והמפוארים בשדרת פארק הייטְס - שדרת בתי הכנסת והישיבות של פייקסוויל.

בחורים חביבים בהחלט הם האיראנים, ובניגוד לאחיהם האשכנזים גם לא שמעו מעולם על האיסור המפורש להתפרנס מיגיע כפיך, רחמנא ליצלן (סתאאאאם, רוב מוחלט של החרדים בארה"ב דווקא לומדים באוניברסיטה ועובדים למחייתם. רק חרדי ארץ ישראל עלו כנראה על הסטארט-אפ במסגרתו הם עומדים תחת חופתם ומפזמים בנונשלנטיות "ואני אזון ואכלכל ואפרנס" ואז, באותה נונשלנטיות ממש, שולחים את האישה לעבוד בארבע עבודות כדי שהם יוכלו להמית עצמם בראש טוב באוהלה של תורה). חמושים בחריצות ראויה לציון ובראש עסקי משובח - התסערו האיראנים ביישור קו על ההזדמנויות החדשות של ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. כך, למשל, מוכר הספּר שלי (המכונה כאן בפי המקומיים "הקצב מבגדד", כאילו לא היו איראן ועיראק אויבות מרות בלב ובנפש. בושה!) במספרה המגה-מאולתרת שלו עניבות, מטפחות ראש, מזמרות, חליפות, מיטות קומותיים, גביעי קידוש, ספרי קודש, מכונות קפה, תפילין ומזוזות, מגבות מטבח, מפתחות שבדיים, חוטי תפירה ונגמ"שי 'בראדלי' - וכל זה אגב עשיית השָׁמות השגרתית שלו בקרקפות קרבנותיו.

גם איש הניקוי היבש שלנו, ידידי רבי שאול, הוא יזם איראני חרוץ, שעשה את הבלתי ייאמן והצליח להתברג לתחום הקלינינג - בו שלטו עד אז הסינים ללא עוררין. כי הסינים, חברים, הם אולי חרוצים ועמלנים (וכפי שמוכיחים המלצרים בדייויד צ'ו'ז - הבקיאים בהלכות איסור והיתר כאברכי משי [סיני] לכל דבר - גם סתגלנים לא קטנים) אבל על הסטארט-אפ "שעטנז" אפילו הם לא הצליחו לעלות. כך הציע רבי שאול ליהודי עיירתנו דיל שלא ניתן לסרב לו - ניקוי יבש, גיהוץ ושָאטְנֶז צֶ'ק על הדרך - וכבש את השוק. הא-הא-הא! תאכלו אבק, מלוכסנים!

אותו רבי שאול, שהוא גם הבעלים של כרמל'ס, עלה בחושיו המחודדים על ההתאוות הבלתי מסותרת של יהודי ארה"ב לסושי, וחנך מוסד ראוי לכל תשבוחת: סושי אכול-כפי -יכולתך בכל יום שלישי. שולחן פשוט עם מפה כתומה, דוד גדול של מרק, קערת סלט ענקית, סוּשֶׁף שמנמן אחד וימבה סושי ללא הגבלה. מה עוד צריך הבנאדם בחיים?
כך הפכה כרמל'ס מסתם עוד פיצרייה לאתר המועדף עלי לבדיקת מבחנים ועבודות. כל יום שלישי אני מתייצב שם - יחד עם עוד כמה וכמה משתמשים כבדים - ומרביץ סושי עד שהכרתי מתערפלת ואני מתחיל למלמל באורח בלתי רצוני שברי משפטים ביפנית. לפני כמה שבועות אף גילה את אזני לֶסְטֶר, מכור ותיק וחסר תקנה, שאשכרה אפשר לגשת לסושף ולהזמין איזה רול שמתחשק, ומאז הסוטול שלי מגיע לגבהים חדשים.

אחלה אליה או לא אחלה אליה? רק שהנה בא הקוץ. כל יפעת החמדה הזו מתרחשת לצלילי מוסיקה חסידית מ-ה-ג-ה-י-נ-ו-ם, ובאומרי "גהינום" אני מתכוון לתנורים עצמם, פוֹלְקְס. אני לא יודע מי אחראי על הפלייליסט של כרמל'ס (אולי הקצב מבגדד בעוד חלטורה מהצד?) אבל אני לגמרי יודע מה צריך לעשות לו. רבותיי, מדובר בזוועת עולם, שלידה נשמע הפלייליסט שאני אנוס לשמוע במשרדי כל יום (באדיבות עמיתי וחברי המתוק רבאיי סטיין) כמו התשיעית של בטהובן. השילוב הקטלני בין טקסטים מההפטרת בר המצווה של לוציפר ("בלבלי אותו, את היצר הרע/ בלבלי אותו, כי הוא ממש נורא") ללחנים שנגנבו לאור היום מכל מקור אפשרי (כולל כוורת וגאנס אנד רוזס) ואז הוצאו להורג במיני מיתות משונות - דפק לי את הטריפ היפני שלי במדה כזו עד שהתחלתי לשקול ביצוע חרקירי באמצעות צ'ופ סטיקס, אבל בסופו של דבר בחרתי בחיים ופשוט התחלתי לבוא לכרמל'ס עם אייפוד.

וביום שלישי האחרון קיבלה אותי כרמל'ס בקול דממה דקה. ספירת העומר. אלי, שלא ייגמר לעולם.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה