המעפיל

בעצם נקיונות הפסח בדירה הקטנה בדיור המוגן, קרב אלי אבא כממתיק סוד וביקש שאצא איתו אל הגינה "לעבור על כמה תכניות", ותיכף ומיד הבנתי שזהו עוד פרק בסאגת "עבר הירדן המזרחי" הלא נגמרת בגינה שלו.

גינתו הצנועה של אבא מתוחה בין שתי יחידות חיצוניות של מזגנים תעשייתיים גדולים. חלקת אלוהים קטנה של כמה מטרים. דשא סינתטי מתוח בקפידה לאורכה, מלוא החופן אדניות ועציצים בזוקים בנדיבות על שני צידיה, ובתוכם פרחים מרהיבי עין בשלל צבעים. בניגוד לבנו, רוצח הצמחים הידוע שמצליח להרוג אפילו קקטוסים סגפניים במיוחד, החזיק אבא מאז ומעולם בנפש של נוטע, הזקוק לשתילה, לגידול ולהשקייה כאוויר לנשימה. זכורני איך בביתם הקודם היה מצווה עלי פעם בכמה זמן למלא שני דליי מים, ואז לפסוע בעקבותיו כטוביה החולב כדי להשקות אי אלו צמחים נשכחים ונידחים בשלושת גינות הבניין, כאלה שמלבדו איש לא שת לבו אליהם, ומן הסתם תמו לגווע לאחר שעזב.

שמֵח אפוא אבא בגינתו שמחה גדולה, שותל וזורע, מנביט ומשקה ורואה ברכה בעמלו.
אלא שכאן לא מסתיים הסיפור. כי מעבר למנוע המזגן המזרחי, נחשקת ונוצצת, קורצת לה הארץ האסורה: עוד כברת אדמה קטנה, ראשיתה במנוע המזגן וממנו משתרעת ועולה במדרון מתון עד לגדר התוחמת של הבנין, ועל הקיר לשמאלה שלושה מדפי עץ ישנים, רחבים וארוכים.
כברת האדמה הזו מפחידה מאד את מנהל הדיור המוגן הצדיק, הדואג לדייריו דאגה של אמת משל היו הוריו שלו, וזאת מחששו (המוצדק) שמא ימעד אבא ויפול במעלה או במורד המדרון הקטן. אלא שכדי לא לפגוע באבא לא פירט או הסביר את מניעיו ורק מתח קו דמיוני בין הגינה החוקית לעבר הירדן המזרחי הנכסף וקבע מסמרות לאמור כי זהו "שטח ציבורי האסור בכניסה".

אבל אבא, פורץ גדרות כל חייו, על אחת כמה וכמה אם הן בלתי נראות, לטש עיניים אל החלקה האסורה מהרגע הראשון. "קודם כל", שח לי ביום חורף אחד לפני כמה חודשים, "קודם כל, כל אחד יכול לראות שבחלקה הזו יש הכי הרבה שמש בכל הגינה, וזה פשוט בזבוז גמור לא לשתול בה כלום. זה קודם כל. וחוץ מזה, תסתכל על שלושת המדפים האלה פה משמאל, הם ממש מתחננים שישימו עליהם עציצים, הרי בשביל זה שמו אותם פה מלכתחילה. ועכשיו תקשיב לי טוב, אנחנו הולכים לכבוש את החלקה החדשה, לקבוע עובדות בשטח, ממש כמו המעפילים. ואיך קובעים עובדות בשטח? שותלים! על אפו וחמתו של המנדט. לכן אנחנו פוצחים היום במבצע מסווג, שם קוד "גבעת הכלניות". אתה תחפור עם המכוש הזה, הנה כאן, גומות קטנות לאורך המדרון, אני אביא זרעים של כלנית שקניתי בסוד במשתלה, ואנחנו הולכים לשתול אותם מהר מהר בלי שאף אחד ישים לב.
ניכר היה באבא שהוא נהנה הנאה מרובה מהמבצע הסודי שהגה ויזם, אבל אני נבוכתי מאד. ידעתי שלא יוכל למתוח טפטפות (או כפי שהוא קורא להן: "מטפטפות") אל הגינה האסורה, מפחד הרשויות, והמשמעות הישירה של שתילת גבעת הכלניות החדשה היא שיהא עליו להעפיל מדי פעם אל עבר הירדן המזרחי עם משפך מים כדי להשקותן. אבל מה היה לאל ידי לעשות? להמרות את פיו בפניו לא באמת יכולתי. שתלתי אפוא בזריזות עשרים כלניות מחתרתיות באדמת המדרון, כשאבא בעמדת חיפוי ותצפית למעלה במרפסת.

והנה עכשיו, ערב פסח, לאחר שכלניות עקשניות ראשונות החלו להיאחז בקרקע הטרשית ולפרוח כדגלים אדומים של התרסה, ניתוץ מוסכמות ופריצת דרך, נפנה אבא אל החלק הבא של התכנית: שלושת המדפים שעל הקיר משמאל. ובחזונו של אבא, לא פחות ולא יותר, מחווה לגנים התלויים בבבל: אדניות בוגנוויליה לבנה מימין, אדניות בוגנוויליה סגולה משמאל, ובתווך, מתרוננות באדום-צהוב בוהק, אדניות לנטנה ססגונית, זו שבירושלים של ילדותי היינו מכנים "קולולוש" על שום פרחיה הקטנים המתפזרים כפתיתי קונפטי ברוח.
מועד תחילת המבצע, הכריז אבא, מיד אחרי פסח, כשכל הצוות חוזר למבול של מטלות בעבודה ולא יהיה פנוי מדי לשים לב לתמרון המחתרתי באגף הצפון מזרחי של החלקה האסורה. "כעת אני בעצם רק מכניס אותך לסוד העניינים, שתהיה מעודכן", אמר וקרץ קריצה רבת משמעות.

כלוא בשנית בין פטיש חלומותיו של אבא לסדן דאגתו של המנהל, באתי ושחתי לאמא את פרטי המעשה. "המנהל צודק במאה אחוז", פסקה אמא נחרצות ושמה קץ לדיון. הסבריי הרומנטיים על חשיבות המבצע החדש לנפש הנוטע הידועה של אבא נפלו על אזניים קשובות אך מעשיות מאד, ומהן ניתזו והתנפצו אל מכיתות הצור של המציאות ונגדעו באבם. "יש לו כבר גינה אחת וזה מספיק לגמרי", הכריזה אמא, "גם ככה אני מתה מפחד מהמדרגות שיורדות אליה". "ומה יהיה אחרי פסח?", שאלתי, "איך נעצור את המבצע?". "חמישים שנה שאני נשואה לאבא שלך", חייכה אמא, "הכל שאלה של ניווט. מנווטים החוצה חלום אחד ובמקומו מנווטים פנימה חלום אחר שיסיח את הדעת. זו כל התורה כולה. את זה תשאיר לי".

אבל אבא עולה לילה לילה על יצועו וחולם על מרבדים אדומים של כלניות באדום מחציף ועל אשדים פורעי חוק של בוגנוויליה לבנה מימין, בוגנוויליה סגולה משמאל ו"קולולוש" בוער בתווך, משתפכים כמניפה מרום המדפים ועד לרגבי הארץ המובטחת; מתכנן תוכניות, בודק תחזיות אקלים, משרטט לוחות זמנים, מתאם עמדות שתילה, חיפוי ורתק, מאפס שעונים, מחייך לעצמו וממתין לשעת כושר.

יום ירושלים תשפ"ה: הר הבית בידינו

 

לכבוד יום ירושלים - סיפור שכנראה יכול לקרות רק בירושלים...

בקיץ לפני שנתיים החלטתי לעלות לראשונה בחיי להר הבית. לא חשתי צורך קונקרטי להתפלל שם, גם לא לזקוף במוצהר את קומתנו הלאומית. רק לטייל מעט סביב. בכל זאת, יש לנו אתר משמעותי וטעון כל כך ממש מתחת לאף, לא נעלה נעיף מבט?
אז נכנסתי לגוגל וגיליתי שכל אחד יכול לעלות להר בלי שום בעיה או תיאום מראש, בשעות קבועות, ממש משער הכניסה לגשר המוגרבים שליד הכניסה הדרומית לכותל.
אגב, אף שעלייתי נשאה בסופו של יום אופי אנתרופולוגי למדי - כדי לא לצער אנשים יקרים לי אפילו ניצלתי את העובדה שהייתי בכנרת קודם לכן וטבלתי כדת וכדין, לצאת ידי חובת המחייבים, דקיימא לן שלוחי מצווה אינן ניזוקין (וכמו שתיווכחו עוד מעט, זה גם עבד לי לא רע).

בחזרה לבוקר העליה - טעות מס' 1: באתי עם שורטס. באמת שאין לי מושג על מה חשבתי (או לא חשבתי). אבל בעוד שאם אתה בא על קצר לבית הכנסת מקסימום לא תכובד בחזנות - בהר הבית, מסתבר, הכללים קשוחים יותר. הושיט לי אפוא איש הוואקף חצאית ארוכה בצבעי צהוב/אפור, החווה לעבר רגליי וסימן סימנים שאינם משתמעים לשני פנים. חליק, אמרתי, נתחבר לצד הסקוטי שלי. לבשתי את החצאית המסורבלת מעל למכנסיים ונכנסתי פנימה.

עד מהרה נתחוורו לי שלוש אמיתות מבאסות למדי. הראשונה, להסתובב עם חצאית ארוכה זה לא כיף (בנות, איך אתן עושות את זה?). שתיים, לא-מוסלמים לא יכולים להיכנס למסגדים, ושלוש, צל הוא מצרך נדיר למדי על ההר, שבצהרי אוגוסט, עם רחבות האבן העצומות שלו, הרגיש קצת כמו מחבת ענקית על האש. אבל חליק, הגענו עד כאן, ננסה להפיק את המירב.
הסתובבתי לי אפוא אנה ואנה, מנסה לתכנן את מסלול הליכתי לפי נקודות הצל המועטות הבזוקות פה ושם. כשהתרחקתי קצת מזרחה ועליתי על מעין במה נמוכה שמעתי לפתע מאחוריי רעש עמום ומתגלגל. הבטתי לאחור וראיתי אשד זועם מאד של אנשים מתפרץ כלבה שחורה מתוך המסגד. בטבור האשד המתכדרר פנימה והחוצה יכולתי לזהות מיטת מת ירוקה ופתוחה, כמנהג עדות השוהדא, מיטלטלת כספינה טרופה על כתפי ההמון, וכל האופרציה המפוקפקת הזו שועטת במפלס קריזה מקסימלי היישר אלי.

לקח לי כמה רגעים יקרים להבין בכלל מה קורה, ואז עוד כמה, יקרים לא פחות, להבין שאני עומד מול היופי-חי הזה בפריקינג חצאית, ושגם אם אתחיל לרוץ מן הסתם לא אגיע רחוק.
עד שחלפו להם כל הרגעים הללו כבר שעטו המלווים הראשונים מרחק כמה מטרים ממני. אבל בעוד שאני נסוג לאחור בצעדי אולפניסטית מדודים מאד ובקצב חסר כל סיכוי, שבר לפתע מוביל הלוויה שמאלה לכיוון אחד השערים המזרחיים של ההר והתהלוכה חלפה ממש על פניי בהבל חם של עצבים, "בּילְרוֹח בִּילְדָּם" והרבה מאד הכרזות נחושות מאד בדבר היותו של אללה, ובכן, הכי אכבר - מותירה אותי נטוע הלום על מקומי בחצאיתי הצהובה/אפורה, מנסה להבין מה בעצם קרה לי הרגע.

אחר כך, בשוק המוסלמי, הבנו משני שוטרי מג"ב כבירים באפודים עמוסים שהשהיד שבהלוויתו השתתפתי פסיבית הוא ככל הנראה מחבל שהורידה הפלוגה שלהם יום קודם במזרח העיר. ומוכר המיצים הקבוע שלי רק הניד ראשו בעייפות ואמר מה בכלל חיפשת שם תגיד לי, צרות? ועוד עם חצאית, יא ראב. הנה תלמד לך כלל, מקומות קדושים מדי ואוגוסט לא הולכים יחד יא עאמי. בפעם הבאה לפחות תלך בחורף. וואלה גם יחסוך לך את החצאית על הדרך.

משחת העלומים של אבא

כילד קטן היה אבא לוקח אותי לשוק מחנה יהודה (להלן, בפשטות, מחניודה) בכל יום שישי. אבא היה אז גבר בשיא אונו, חד תנועה ונמרץ, מפלס את דרכו בהחלטיות בתוך ההמון כחרטומה הבוקע של ספינת קרב. ואני, חולמני, מתנשף וקרוע עיניים, רץ אחריו מתחנה לתחנה וממשימה למשימה.

התחנות שלנו בשוק היו קבועות: פיתות וחלות במאפייה של חָבָּה, פירות וירקות אצל האחים מוסא וניסים לוי, קפה מהשקים הגדולים בחנות הקטנה של אדון דנון עב המשקפיים (ככל הנראה הרוכל היחידי במחניודה שלא צעק צעקה אחת מימיו); ודגים וגבינות אצל אורי ובניו, הדגים נשלפים חיים מבריכת המים הקטנה ומובאים אל קיצם בסגנון עדות המאפיה הסיציליאנית עם אלת עץ לראש (כשאני מתחבא מאחורי גוו של אבא עצום עיניים, אוטם את אזניי בידיים קטנות עמוסות שקיות ומתפלל שהדג פוגש כבר בשלב זה את בוראו - אי שם בגן העדן השמור לדגים הצדיקים שזכו לעלות על שולחן שבת המלכה ולזכות את צאן ישראל קדושים לקיים "כל האוכל דג ביום דג ניצל מדג" - ולא יחליט לעשות לנו סלטות אחרונות של פרידה בתוך השקית באוטובוס חזור).

והנה היום נתהפכו היוצרות, ואני לוקח את אבא לשוק. שמא יסבור הסובר כי אותות השנים יעדנו מעט את תנועותיו החדות של אבא וימתנו את שצף הליכתו? אז יסבור. אמנם הרגליים כבר לא קלות כשהיו, אולם כנגדן הצטייד אבא במקל הליכה אשר בעיניו הריהו כשרביט קסמים לכל דבר ועניין. המעלית בדיור המוגן מבוששת להגיע? ידפוק אבא במקלו בקוצר רוח על דלת המתכת כדי לזרז אותה. התנועה בדרך חברון בשיאה והרמזור ממאן להתחלף? יניף אבא את מקלו כמשה על ים סוף, יעצור את עשרות הרכבים השוטפים כבזק את אחד מעורקי התנועה הגדולים של ירושלים, ויעבור בינותם מעדנות כבני ישראל הקוטפים פירות ותופינים בקרקעית הים והמים להם חומה מימינם ומשמאלם.
והנה גם בשוק מנופף אבא בשרביטו כחרבו הממורטת של בונפרטה, בוקע בעזרתו את זרם האדם השוצף לשניים ומחיש פעמיו בתווך. ואני, גדול ורחב גרם וגבוה ממנו בראש, אץ רץ אחריו כילד חרד, בדיוק כמו אז.

גם כיום קובע אבא את סדר התחנות, וכעת ביקש מראש להקדים ולהגיע לבית המרקחת שבשוק הפתוח. כמה וכמה פעמים חזר על בקשתו ואני אמרתי הכל בסדר אבא, נלך קודם כל לבית המרקחת, בדיוק כמו שביקשת. ומקסימום גם אם נשכח יש עוד בתי מרקחת בירושלים ברוך השם, אין לחץ. אבל אבא מצדו נעץ בי מבט של "אתה לא מבין כלום, סְחוֹרֶק" (שזה משהו כמו "קונדסון" בהולנדית) ואז שב וחזר על בקשתו במשנה תוקף, לעקור מלבי כל פירור כפירה ושאור ספק.

ואמנם, תיכף עם בואנו למחניודה, לאחר שאבא עוד הספיק ערבית זריזה ב"זוהרי חמה", שמנו פעמינו אל בית המרקחת המדובר. הרוקח, לשעבר שכן שלנו בבית וגן, בדרך כלל מצהיל פניו למראה אבא, אך הפעם נתכרכם ונעץ בי מבט מודאג. "מה שלומך רבי דוד", בירך את אבא בלבביות חרֵדה, אך אני כבר יכולתי לחוש את חשרת בשורתו מתקדרת מעל ראשינו, וזו אמנם לא איחרה לבוא. הנה כי כן, מסתבר, ניצחו אראלים את המצוקים, והיהודי הישיש שהיה רוקח לאבא את משחת הפלאים של העלומים לחיזוק שורשי השיער נתבקש בשיבה טובה לבית עולמו. בבחינת "נפלה עטרת ראשנו" מילולית ופיגורטיבית כאחד.

הדבר יצא מפי הרוקח ופני אבא חפו. נזדרז אפוא בעל הבשורה לרכך את הולם בשורתו ושח לאבא כי קיים יהודי נוסף בעולמו של הקדוש ברוך הוא, אמנם בערך בן גילו של הראשון ואולם עודנו בחיים חיותו, אשר רוקח משחת עלומים דומה משל עצמו. אלא שמשחה זו - אין הוא, היינו הרוקח, יכול לערוב לאבא על איכותה ועל תוקף קסמיה.

הבטתי במחזה כשרוי בתוך חלום. לא הצלחתי להחליט ממה אני נדהם יותר, מאבא העומד שפוף, חמש שערות ספוּר עגוֹל עודן מחזיקות מעמד על ערבות הישימון של פדחתו, ומחשב מחדש את מסלול גורל בלוריתו האבודה, מהרוקח, שאשכרה הצליח למכור לאבא כל השנים האלה בלי למצמץ את אשליית רעמתם של שמשון והאריה גם יחד, או מעצם קיומו המתגלה לעיניי של יקום מקביל ובו יהודים ישישים רוקחים משחות עלומים סודיות לשימור פדחות חבריהם לשנתון.

ומכל מקום, אחרי כחמש דקות תמימות בהן היה שקוע אבא בלבטים מהפכי כליות ולב, מעביר מבטים פזורי דעת הלוך ושוב לאורך שורות הקופסאות והבקבוקונים, ננערתי, הנחתי יד רכה על כתפו, ואמרתי אבא, נדמה לי שאפשר לשחרר. אבא נשא אל הרוקח ואלי זוג עיניים שואלות, מסתפקות, ושנינו הנהנו לעומתו הנהון של השתתפות בצער ושל צידוק הדין, נאנחנו סימולטנית ושתקנו. סב אפוא אבא קדורנית אל עבר היציאה, הושטתי לו את שרביט הקסמים שלו, ידי מנחה את גוו השחוח, וקמנו ויצאנו אל שחר של עידן חדש.