והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום שני, 2 באוקטובר 2023

ערב יום הכיפורים תשפ"ד: סליחות בכותל

 

סליחות בכותל.
אלפים אלפים מכסים את עין הארץ. רחבת הענק החיצונית מלאה כולה, משער לשער. חזו חזו בניי חביביי.

ממש לפני מקום עומדנו שברחבה החיצונית מתפתל נתיב מעבר בלתי רשמי בינות להמוני העומדות והעומדים בתפילה, והאנשים והנשים בקבוצות העוברות בו אוחזים ידיים בשרשרת לבל יאבדו איש את רעהו בקהל העצום.

טור נדהם של אברכים חסידים מסולסלי פיאות עובר בנתיב ומותח חיוך רחב על פניי. הם נראים לפתע אבודים ותלושים כל כך במגרש הביתי שלהם, נועצים עיניים קרועות לרווחה בחבורת הצעירות בג'ינס וטריקו שלשמאלנו, שחות ראשיהן ארצה וקוראות בהתלהבות עצומה "ויעבור ה' על פניו ויקרא", ופיהם נפער בתדהמה של אמת.

אצל המיקרופון בוכה הרב יעקב עדס את הוידוי ולא מפספס אף מילה, כולל "גם בכנפינו נמצאו" וכל החבילה, ואני משער שחלק מנהגי ההסעות הממתינים בחניונים מתחילים לאבד סבלנות, כי קבוצות קבוצות מתחילות לזרום בנתיב הסמוי שלנו לכיוון היציאה, גברים ונשים אוחזים ידיים בטור, עיניהם עצומות ופיותיהם מחייכים והם ממשיכים לשיר בקול גדול את הפיוטים כל הדרך החוצה.

אישה אחת מתנתקת לרגע מנחש קבוצתה, עומדת כשפניה אל הכותל, פורשת ידיה לצדדים, גורפת איתן את האוויר בתנועות רחבות ואז מביאה אותן אל עיניה ואל פיה ומנשקת אותן, כך שוב ושוב ושוב. כשהיא מסתובבת לבסוף ומבחינה במבטי היא מחייכת במבוכה ואומרת לי כמתנצלת, "זה פשוט שאני לוקחת את כל זה איתי, הנה ככה, בידיים שלי ממש, שיהיה לי לדרך, שיהיה לי לבית".

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה