והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום ראשון, 27 באוגוסט 2023

באים לסבא וסבתא: אֶרֶץ - אַל תְּכַסִּי דָּמָם

 

שני אחר הצהריים. מרכז אמסטרדם. אנו נפרדים לשלום מבני דודינו הקתולים ואז מניף אבא את מקל ההליכה שלו לצפון מערב ופוקד "קדימה הסתער".
שני הרכבים שלנו משייטים במאמרו אנה ואנה ברחבי מרכז העיר, עולים על הגשרים, גולשים בצדי התעלות, ובעיקר מנסים להימנע מלהצטלב עם שבילי האופניים הקדושים, שבאמסטרדם אפילו לריבונו של עולם בכבודו אסור להתעסק איתם.

אחרי התחנה הראשונה - בית הוריו המאמצים של אבא ברחוב הָרְטֶנְסְטְרָאאט - אנחנו ממשיכים לסְנוֹחֶה, בית הכנסת הגדול של ק"ק ספרדים דאמסטרדם. בחודש אייר 1937 נישאו כאן סבי וסבתי. בחודש שבט 1952 ערכה בו הקהילה בר מצווה לאבי. בית הכנסת גדול ממדים ומרשים, נטול חשמל ומואר באור נרות בלבד. הבימה העצומה בקצהו האחד, ארון הקודש בקצהו האחר והספסלים ערוכים בתווך, כמנהג העדה (גם בית הכנסת הפורטוגזי בירושלים בנוי כך).
שורות ספסלי העץ החיצוניות תחומות בחבלים החוסמים את הכניסה לשורות הפנימיות, אך השומר ההולנדי הצעיר מבין מהר מאד כי לא יוכל לעמוד בפרץ מול אבא, הטס במאתיים קמ"ש על כנפי זכרונותיו, והוא מאפשר לנו להיכנס ולאבא להתיישב במקום של סבו, סבא רבא שלנו, דוד חיים רודריגז גארסיא. ממש ב"מזרח".
אבא מספר לנו על חתונתם של הוריו בבית הכנסת, על בר המצווה שחגג כאן, ועל הקהילה, שפרסה עליו את כנפיה ואימצה אותו אל חיקה ולימדה אותו להתפלל ולקרוא פרשה והפטרה מאפס ממש. סביבנו נאספים מבקרים נוספים, החשים ככל הנראה את התרגשותו העצומה, מתקרבים אלינו כדי לשמוע את סיפורו ומוחים דמעה.

בשדרה הרחבה בדרך מהסנוחה לאנדרטת השואה הלאומית של הולנד עומדות קבוצות קבוצות של תיירים. אבא פונה למדריכים מיוזמתו, מציג את עצמו ומספר למטיילים על עצמו ועלינו ועל היום המיוחד שאנו מציינים. אנו מנסים לסמן להם מאחורי גבו בתנועות ידיים מתפתלות ובחיוכים נבוכים שכל זה כבר לא ממש בשליטתנו, אבל הם דווקא סלחניים ומחבקים, וקבוצה ספרדית אחת אפילו מוחאת לו כפיים.

באנדרטת השואה שב ומכה ההלם. כמאה וחמישה אלף מתוך מאה וארבעים אלף יהודי הולנד נרצחו בשואה, מספר בלתי נתפס ואחוזים עוד יותר בלתי נתפסים. כל כך תמימים וחסרי ניסיון מול אנטישמיות רצחנית היו היהודים ההולנדים.
האנדרטה עשויה קירות ארוכים בתבנית האותיות העבריות "לזכר". לכל קרבן מוקדשת לוחית אבן קטנה ובה שמו, שנת הולדתו וגילו בעת שנרצח. מאה חמישה אלף איש, אישה וילד. הקירות פשוט נמשכים ומתארכים לא נגמרים, וכל כך הרבה ילדים רכים חרותים בשמותיהם על האבנים. הלב נשבר לרסיסים.
אנו מחפשים ומוצאים את שמות בני משפחתנו: סבא וסבתא; אחי סבא, הרמן-חיים ומאוריץ-משה רודריגז גארסיא; הורי סבתא, יוסף וחוה ויירה; ואחי סבתא, מריאן-מרים ויעקב ויירה.
אֶרֶץ - אַל תְּכַסִּי דָּמָם, וְאַל יְהִי מָקוֹם לְזַעֲקָתָם!


בתמונה: אבא יושב על כסא סבא-רבא דוד חיים, ב"מזרח" של הסנוחה (ארון הקודש לשמאלו) ומרצה לקהל שומעיו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה