והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום ראשון, 27 באוגוסט 2023

שיטוטים א' - קיץ תשפ"ג

1.
באוטובוס הירושלמי באישון ליל נערה צעירה מנהלת שיחת טלפון שלמה בשפת הגימ"ל (שזה בדיוק כמו שפת הבי"ת - רק בגימ"ל).
נער שחרחר ומתולתל שיושב ברביעייה שלפניה עם הפנים אליה מחייך חיוך גדול ומשפיל עיניו. זה היה החבר שלי, היא אומרת לו אחרי שהיא מנתקת, נפרדתי ממנו בשפת הגימ"ל כי זאת היתה השפה שלנו. אתה מבין שפת הגימ"ל?
כן, עונה הנער במבוכה, אני מבין שפת הגימ"ל.
וואלה, מתלהבת הנערה, איזה קטע! חשבתי שרק החבר ההוא ואני מבינים אותה. אז עכשיו תקשיב מר בחור, אני הולכת לבחון אותך על המקום, ואם אתה עובר אני מתחילה לצאת איתך ישר.
קיצער א מעשה...
בחנה אותו בכמה משפטים.
עבר יפה את הבחינה.
(הכל בלייב באוטובוס, כן?)
ואז היא צלצלה בפעמון, משכה אותו בזרועו והם ירדו יחד.

 

2.
שלוש בחורות צעירות מצטופפות על ספסל האוטובוס מאחוריי.
בחורה א': זוכרות שהרבנית אמרה לנו לקבל משהו על עצמנו לחופש הגדול? אז אני קיבלתי על עצמי להדליק נרות עשר דקות לפני הזמן. זה מה זה קשה ובלחץ, אבל עד עכשיו אני עומדת בזה יפה.
בחורה ב': אני קיבלתי על עצמי לצאת עם האחים הקטנים שלי לגינה כל יום אחרי הצהריים. חם למות ואין לי כוח, אבל אין חוכמות - קיבלתי על עצמי.
בחורה ג': נו מה, אני קיבלתי על עצמי לא ללכת עם גופיות וחצאיות מיני, ואתן יודעות כמה אני אוהבת גופיות וחצאיות מיני. אבל זה בדיוק העניין - לקבל על עצמך דווקא איפה שהכי קשה לך.
בחורות א'+ב': אבל עכשיו את עם גופיה וחצאית מיני, כפרה...
בחורה ג': מה הקשר, קיבלתי על עצמי לחורף.

 

3.
בחור צעיר מגיע לתחנה, מסתרבל קצת עם התיקים והופ מפיל מחיקו בקבוק זכוכית עם שוקו בטעם תות.
בעוד הוא מסנן "יואו איזו הנפצה עכשיו", וכשאני עוד מנסה להבין מבעד לערפילי הבוקר מה בכלל קרה פה, כבר מתנתקת בחורה צעירה שישבה בסמוך ממושבה ונעלמת, ואז שבה עם גליל נייר גדול.
עכשיו שניהם רכונים מעל מפלת הבקבוק, אוספים זכוכיות וצוחקים, מנקים שוקו בטעם תות ועיניהם מחייכות. מנקה חביב עובר ואומר "תפסיקו תפסיקו אני אביא מכונה", ואז מביט בהם בעיניים טובות, "אבל לחייך ככה אחד לשניה אל תפסיקו דיר באלאק".
באוטובוס כבר ישבו יחד. אפילו בהנפצה שבתוך ההנפצה בוודאי גם שם נמצא השם יתברך.

 

4.

סליחות בכותל. המלך בשדה, ובניו באים לחלות פניו, לבל יפן למעללם.
כל שנה מחדש הן מרגשות אותי. האשכנזים עוד לא בסביבה (יתחילו רק בעוד כמה שבועות) ועל הכל שורה מין מסורתיות מתוקה, מכילה, נעימה. הרחבות הצמודות לכותל נפרדות, אבל ברחבה האחורית המשקיפה עליהן עומדים זוגות זוגות, משפחות משפחות; איש ואשתו, אב ובנותיו, אם ובניה - שרים יחדיו. לידי זוג צעירים, הוא בכיפה לבנה, היא בג'ינס וטריקו, חולקים סידור אחד. ואיש לא מעיר, איש אפילו לא שם לב. הכל כל כך טבעי ומקסים ונהדר והרמוני שבא לי לחבק את כולם.

כשנגמרות הסליחות המרכזיות מתחיל מניין חדש ברחבה האחורית, ממש ליד כבש הכניסה לרחבת הגברים. בשורותיו - עמך ישראל. מקופלי כיפה לצד מסולסלי פיאות. בת הזוג של אחד מהם, נערה במכנסי ג'ינס ושיער אסוף, עומדת לצדו בקצה השורה הראשונה, ממש על גדר הכבש; גופה נע לקצב השירה, עיניה במילות הסידור ושפתיה אומרות תפילה והיא כולה כלהבת אש. חסיד מבוגר יורד בכבש לכיוון הכותל, מביט במתפללת ופוער את פיו בתדהמה של אמת, אבל המתפללים, המקופלים והמסולסלים כאחד, מביטים לעומתו וממשיכים לשיר במלוא גרון, לא מבינים איפה הבעיה בכלל. חֲזוּ חֲזוּ בָּנַיי חֲבִיבַיי.

רַחֲמָנָא, פְּתַח שְׁמַיָּא לִצְלוֹתִין; רַחֲמָנָא, צְלוֹתָנָא קַבֵּל בְּרַעֲוָא
רַחֲמָנָא, שַׁתָּא טַבְתָּא אַיְיתֵי עֲלָן; רַחֲמָנָא, תּוּב מֵרֻגְזָךְ
רַחֲמָנָא, וְלָא נֶהְדַּר רֵיקָם מִן קָמָּךְ...

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה