והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום ראשון, 2 ביולי 2023

ענוי עולם

 

האישה ישבה ברביעיית הכסאות שמולי באוטובוס הירושלמי, כמה שורות לפניי. היא נראתה בגיל העמידה בערך, מעט מוזנחת למראה, מה שהעם נוהגים לכנות "קשת יום". ראשה נשען בקהות על שמשת החלון.
בשלב מסוים החלה לרטון לעצמה במעין זמזום הולך וגובר, אבל איש לא התרגש במיוחד. אולי בכלל דיברה לאיזו אוזניה נסתרת, וגם אם לא - אנשים שמדברים לעצמם הם לא מחזה נדיר במיוחד, או בכלל, בעיר הקודש.

כשחלף האוטובוס ליד המוסד לביטוח לאומי רצו כמה אנשים מהבניין אל התחנה אך הנהג לא עצר לחכות להם והאיץ קדימה. "טוב מאד!", צעקה לפתע האישה, שעקבה מחלונה אחר המתרחש, "טוב מאד! אל תעצור! למה מה קרה? שיסבלו קצת המנוולים האלה! ביטוח לאומי, עאלק!!".
ככל הנראה פרצה ההתרחשות הזו את הסכר שעצר עד אז (בערך) בעד זעמה של האישה, ומבלי להתיק את ראשה ממסגרת החלון צעקה לפתע בקול רם מאד אל חלל האוטובוס "מתי תיפול כבר המדינה ה@#$%&- הזאת!!. ואז שבה וצעקה בקול גדול ובהטעמה רבה "לא, ברצינות אבל... מתי!! כבר!! תיפול!! המדינה!! ה@#$%&-!! הזאת!!".

תגובת הנוסעים באוטובוס נעה בין אדישות למבוכה. ככלות הכל היא רק צועקת, לא משתוללת ממש. נזק שולי עד אגבי, ודאי בסטנדרטים ירושלמיים. רובם לא התרגשו כלל, מיעוטם החל לנוע באי נוחות במושבים ולהפגין עניין רב במסכים הקטנים המרצדים מול הפרצופים. נדרכתי במקומי, אבל לא ידעתי מה לעשות.
בינתיים השתלב האוטובוס בפקקים העצבניים של שדרות הרצל בואכה היציאה מהעיר וצפירות נשמעו מכל עבר. "תצפרו!!", צעקה האישה, "למה לא? תצפרו יותר חזק, מטומטמים!! אתם לא קולטים שהמדינה עושה לכם דווקא?? יש להם מקלטים מעל הרמזורים, על כל צפירה שלכם הרמזור מחכה עוד קצת עם הירוק, כדי שתתחרפנו לגמרי. קולה של האישה עלה מצעקה לשאגה של ממש, "כי ככה בדיוק המדינה הזאתי אוהבת אותכם! מחורפנים!! על הקצה!! על הברכיים!!!".

בחורה צעירה בשמלה פרחונית התנתקה לפתע ממושבה והתיישבה מול האישה. היא הוציאה מתיקה תפוח ירוק גדול, ניגבה אותו מעט בבד שמלתה והגישה לאישה. "קחי, גברת", אמרה לה, "הנה, תאכלי וכבר תרגישי קצת יותר טוב". האישה נראתה מופתעת ונבוכה מאד. בסוף הושיטה ידה בהיסוס ונטלה את התפוח. "תודה, נשמה", מלמלה בראש מורכן.
"יום קשה, אה?", אמרה הבחורה. "קשה מאד", ענתה האישה בשקט, "ולא רק היום". "איפה את יורדת?", שאלה הבחורה. "אני לא יודעת", ענתה האישה, מבולבלת, "אני חושבת שבשוק". "איזה קטע", חייכה הבחורה, "גם אני. אז אולי נלך יחד לאכול צהריים או משהו ונדבר קצת? מה את אומרת?", ואז הוסיפה במאור פנים, "אבל אני מזמינה".

דמעות החלו לזלוג חרש מעיני האישה, והבחורה הזדרזה והושיטה לה טישו, ואז עברה למושב שלידה והניחה יד עדינה על כתפה.
השתיים ירדו בתחנה שברחוב אגריפס, ובזווית עיני, כשהאוטובוס החל שוב לנסוע, ראיתי את הבחורה מסיטה את תיקה לאחור ומחבקת את האישה. נעמדתי והבטתי אחורנית מבעד לשמשת האוטובוס המתרחק. הבחורה הניחה בעדינות יד מכוונת על שכם האישה והן חצו יחד את הכביש, נבלעו בשוק המקורה ונעלמו מעיניי. יְהִי חֶלְקִי עִמָּכֶם, עַנְוֵי עוֹלָם.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה