והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום שני, 16 במאי 2022

לגדול בבית וגן: קטעי זכרונות, שברי חוויות, רישומי ילדות - חלק ב'

  

שבתות הקיץ ארוכות. רחוב הרב פרנק אמנם רחב ידיים וכמובן ריק ממכוניות, אך אישה מבוגרת אחת, שזוכה אצלנו לכינוי הלא מחמיא "מכשפת הכדורים", נוהגת לרדת במפתיע, לחטוף לנו את הכדור ולעלות חזרה אל מבצרה. וזאת יש לדעת, כדור שהגיע עדי שערי מבצר מכשפת הכדורים אינו חוזר עוד עולמית.
מה עושים, אם כן? נודדים לקריית נוער. ממלכה אינסופית של שטחים ומסדרונות, מעברים ומגרשים. אמנם יש גדר, אבל המעצב הגאון שלה בנה אותה באופן שרווחיה מתאימים אחד לאחד למבנה גוף של ילד - צרים למטה ורחבים יותר למעלה. השתחלות פשוטה והופ, אנחנו בפנים. מעין עולם הבא יום שבת מנוחה. רק צריך להיזהר לא לאכול יותר מדי ממתקי שבת בפנים, שלא יארע בנו מעשה השועל בכרם, חלילה.

ליל יום העצמאות. מתפללים מהר בבית הכנסת שלנו (אוהב ישראל, "המקלט", שהפך עם השנים לבית יהודה) ואז רצים לתפוס מקום על החומה של בית אריאל, לחזות בזיקוקים מעל הר הרצל.

קול הסליחות באשמורת הבוקר מהמניין של ד"ר דופארק, ממש מתחת לבית הוריי.

המלחמה על ה"עננו" בבית הכנסת של משפחת עיני. אין חוקים. החזק שורד. רק לאדון עיני הזקן איש לא מעז לגנוב ולו בדל עננו אחד לרפואה. פריווילגיה של מייסדים.

חיים פרידברג, החזן של קהילת "אוהב ישראל - בית יהודה", עולה אל הבימה בערב יום הכיפורים בבניין של סמינר האמריקאיות (אליו היינו גולים בחגים מחמת הצורך במקום גדול יותר) פותח בכל נדרי, בוכה את נשמתו, וכולנו בוכים יחד עמו.

הרב שהרבני, החזן של ישיבת "תפארת שרגא", נושא קולו בבכיה וזועק "ושמע תקיעה, זוכרה לתרועה, ואמור לציון בא זמן הישועה" וכולנו בוכים יחד עמו.

קורדיש רוקד בשמחת בית השואבה ליד ביתו ברחוב קאסוטו. שטריימל מלכות על ראשו, הוא מניע את כסא הגלגלים החשמלי שלו אחורה וקדימה ופניו לוהבות.

כרוזי הלוויות עוברים מדי שבוע ומכריזים "דִי לְוָיֶה פוּן הַרָב הגוֹיֶאן/הַרָבּוֹנִיס הַצִדְקוּנִיס", ממשיכים בשלל תארי כבוד בלתי נגמרים וחותמים ב"תֵּייצֶא מִבֵּיס הַלְוָיוֹת שַׁמְגָר לְהַהַהַהַר הַמְנוּוּוחֶעס".
ואז, בערב פסח תש"ן, בוקע מאותו כרוז עצמו שמו של חברנו מנחם ארנטל מהבניין ממול, צעיר ימים ושבע ייסורים, ולבנו נשבר בקרבנו.

ד"ר בלה שפירא צובטת את לחיינו בחיבה של אמת. ידיה כבר רועדות, אך את משמרת בריאות ילדי השכונה היא מסרבת לנטוש.

כדורי הירקן בורר תפוח אדום במיוחד, משפשף אותו בשרוול חולצתו ומגיש לי "קח תאכל, שיהיה לך כוח לבחור סחורה יפה".


בתמונה: בית הכנסת מגדל, כשעוד היה רק מגדל

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה