והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום ראשון, 17 באוקטובר 2021

שלום כהן ומלחמתו בטחנת הרוח

 

אתמול, בט' בחשוון, כך קראתי בעיתון, חל יום הולדתו ה-237 של מונטיפיורי, ומשום מקום נזכרתי לפתע איך כילדים הגענו פעם לטחנת הקמח במשכנות שאננים וראינו בחור שדוף בג'ינס דהוי וחולצת טריקו מהוהה, עיניו שחורות ובוערות, סובב מכל הכיוונים את הטחנה הנעולה ובגדול פשוט מנסה לפרוץ לתוכה בדרכים שונות ומשונות. לזמן מה הבטנו משועשעים בניסיונות הפריצה הגמלוניים שלו, שכן חרף היותנו רכים בשנים כבר היינו מנוסים מספיק כדי להתענג על שלל המשוגעים שעירנו האהובה בזקה בנדיבות רבה על שגרת חיינו. לבסוף מישהו מאיתנו הרהיב עוז ושאל אותו לפשר מעשיו.

הבחור עצר באחת, כאילו רק חיכה להישאל. ברוב פאתוס ובהטעמה ביקש מכולנו להתאסף סביבו, ואז עלה על עמודון אבן, הוציא שטר מרוט של שקל מכיס מכנסיו, הצביע על דמותו של מונטיפיורי שעל השטר ופצח בנאום חוצב להבות על כמה זה לא ייתכן ובלתי נסבל ולא יעלה על הדעת שעומדת לה טחנת קמח יפה כל כך בלב ירושלים אבל כנפיה אף פעם לא נעות, וכמה צער בטח יש לאדון מונטיפיורי בקבר שלו בגלל זה, ושיספרו למישהו אחר שאי אפשר לתקן את זה, ושהוא פנה אלף פעמים לעירייה והתחנן שרק יתנו לו להיכנס והוא מסדר את זה צ'יק צ'אק אבל אף אחד שם לא סופר אותו, ואיך לא השאירו לו ברירה אלא לקחת את העניינים לידיים "ממש כמו שאתם רואים".

הנואם סקר בעיניים בוחנות את קהל מאזיניו הצעיר, מנסה לזהות ניצני זעזוע מתבקשים, ומשהללו בוששו לבוא ספק כפיו בייאוש, ירד מהעמודון וחזר להקיף כחתול את הטחנה. לאחר עוד כמה דקות של ניסיונות עקרים בעט בתסכול בחיפוי האבן והוסיף קללה עסיסית. "השם שלי שלום כהן ואני עוד יחזור להנה והכנפיים האלה יזוזו בסוף, ימות העולם!!", צעק אל שמי ירושלים האפורים והשותקים, ואז ניתר ונעלם בין השיחים.

אין לי דרך לזכור בן כמה בדיוק הייתי, אבל אני זוכר בבירור שהמרכבה של מונטיפיורי עמדה אז באכסנייתה הישנה, מאחורי סורגי מתכת, ולא בכלוב זכוכית מחוסמת כמו היום. משמע, סיפורנו התרחש לפני שמצית אלמוני העלה אותה באש בשנת 1986, ועד היום אני מסתפק שמא היה זה שלום כהן - האיש שהגדיר מחדש את הביטוי "נלחם בטחנות רוח" - שמרוב ייאוש ותסכול, או אולי בניסיון כושל למשוך תשומת לב למאבקו חסר הפשרות, שילח אש במרכבה המהודרת. אבל אין לי באמת שום דרך לדעת את זה.

היום, כשאני מכיר קצת יותר את ההיסטוריה שלה, אני יודע שאין סיכוי בעולם שכנפי הנוי הדקורטיביות שהודבקו לטחנה לאחר מלחמת ששת הימים היו זזות מילימטר גם אם שלום היה מקבל כרטיס חופשי חודשי אל תוככי קרביה. ובינינו, גם הכנפיים המקוריות מהמאה ה-19 לא זזו יותר מדי - ככה זה כשאתה בונה טחנת רוח במקום מסוים בלי לבדוק אם יש בו מספיק, ובכן, רוח - ואפילו וולפנזון, הטוחן שקנה אותה, התייאש לבסוף ועבר לטחון קמח בעזרת בעלי חיים שמתייצבים כל בוקר לעבודה ומחתימים כרטיס, ולא דופקים ברז מתי שמתחשק כמו הרוח הירושלמית הסוררת, נעדרת מוסר העבודה האלמנטרי.

ושמועה שמעתי שבשנים האחרונות שופצה הטחנה מחדש ושוחזרו כנפיה המקוריות. ומדי פעם, כך גולה לאוזני מכלי ראשון, הן אפילו נעות ממש. ומכוח הסימפטיה המולדת והעקבית שאני רוחש למשוגעי עירי, אני מקווה ששלום כהן, שצריך להיות היום כבן 60 לפחות, עוד מסתובב כאן בינינו ועודכן בהתפתחויות המסעירות אודות הטחנה אהובת נפשו ואולי אף בא לצפות במו עיניו בהתגשמות חזונו, ולבו התרחב ונמלא ונפשו מצאה מנוחה.
"ואף על פי כן - נוע תנוע".

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה