והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום ראשון, 28 באוקטובר 2018

החברותא

ירושלים. באוטובוס בדרך לאמא בשערי צדק, מתיישב אקראית ליד יהודי חרדי מזוקן אוחז גמרא גדולה. שתי דקות לאחר מכן הוא פונה אלי ותוהה אם אני מדבר אנגלית. כשאני עונה בחיוב הוא שואל בטבעיות גמורה את עבדכם הנאמן, יהודי גלוי ראש לכל הדעות, מה לדעתי הפשט ב"מנא אמינא לה? דקתני: ילדה - תאכל; היכי דמי? אילימא דדיימא מעלמא, ילדה אמאי תאכל? אלא לאו מיניה דיימא ולא דיימא מעלמא, ומה התם דלהאי איסורא ולהאי איסורא - בתרא דידיה שדינן ליה, הכא דלהאי איסורא ולהאי היתירא - לא כל שכן".

ומפה לשם בטל האוטובוס ובטלו נוסעיו ובטלו התחנות ובטלה העיר ושאונה וסאונה. רק שני יהודים אומצים בכל מאודם לרדת לפשרה של סוגיה במסכת יבמות.
ולא היתה לי שמחה גדולה כהתרת ספקותיה.
ויא אללה כמה שאני אוהב את העיר הזו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה