והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום שבת, 13 באוקטובר 2018

על הגבורה

הציור הזה תלוי בסלון בבית הוריי משחר ילדותי. ציור בצבעי שמן של איש מבוגר עוטה מצנפת שחורה. עד לפני כמה ימים כלל לא הכרתי את העדות ההיסטורית המסתתרת מאחוריו. רק הערה אגבית של אבי הביאה אותי להסירו מן הקיר ולקרוא את ההקדשה המודבקת לו מגבו וכתובה הולנדית בזו הלשון: "מזכרת מזמן המחבוא שלנו, מ-27.11.1942 עד 15.5.1945. יוליוס ומארי מונאט".
מכאן כבר קצרה הדרך לחקור את הסיפור שמאחורי הציור.

את הזוג מונאט החביאו אנטון וקלרה בנטלאר, הוריו המאמצים של אבי (שנותר יתום משני הוריו אחרי המלחמה. קלרה היתה בת דודה של סבי, אבי אבא, שבשל היותה נשואה לגוי וחשוכת ילדים לא נלקחה להשמדה).
מלבד יוליוס ומארי מונאט החביאו אנטון וקלרה עוד שני זוגות יהודים, איזידור וסלמה אפשטיין ובן ומארי בוסבום. שישה בני אדם, בליבה של אמסטרדם (בלוק אחד ממקום מחבואה של משפחת פרנק) למשך שנתיים וחצי!
לכל זוג מתחבאים היה מקום מסתור משלו בדירה הגדולה (שבחזיתה בית המלאכה לייצור מזוודות של הזוג בנטלאר) אליו חשו כל אימת שסכנה התקרבה. זוג אחד התחבא מתחת למיטה בחדר השינה, זוג נוסף במחסן העורות וזוג שלישי במטבח שבקומת המרתף.

מעבר לסיכון העצום שבהחבאת השישה בלב עיר הבירה הכבושה (גזר דינם של המחביאים היה שווה מאד לגורל היהודים שהחביאו) התווסף גם האתגר המורכב לכלכלם במשך פרק זמן כה ארוך, אתגר שהפך לקושי עצום בחורף האיום של 1944 בו מתו מרעב ומקור אלפי הולנדים תחת מצור גרמני. אבי מספר כי כדי להאכיל את היהודים שהחביא היה אנטון צועד עשרות קילומטרים בקור הנורא לאזור חקלאי מרוחק, ממלא שקים עם פקעות צבעונים (שהפכו מקור מזון בצוק העתים) ושב לביתו שבעיר כשהשקים המלאים על גבו, מזון למסתתרים. כך שוב ושוב ושוב, בהתמדה ובמסירות ללא גבול.
אגב, אותו רעב עצמו דחף הולנדים רבים להסגיר יהודים מסתתרים תמורת חבילות סוכר וקמח שהעניקו הנאצים למלשינים. כדי להסיר מבית בנטלאר כל עננת חשד נהגה קלרה (שעבדה בגרמניה לפני המלחמה) להזמין חיילי וורמכאט לסעוד על שולחנה ולפטפט ולהתלוצץ עמם, כל זאת כאשר מטרים ספורים מהם מתחבאים שלושת הזוגות.

לאחר המלחמה היו כולם עסוקים בלשקם את עצמם (הזוגות מונאט ואפשטיין איבדו את בניהם הצעירים במחצבת המוות של מטהאוזן). נושא הנצחת פועלם של מסתירי היהודים טרם התפתח בזמנו ובינתיים הלכו השישה לבית עולמם. בהיעדר עדות ישירה לא ניתן היה עוד בחלוף השנים להכיר באנטון וקלרה כחסידי אומות העולם חרף גבורתם (ההקדשה שעל ציור השמן לא התקבלה כראייה מספקת) והם אינם מונצחים ככאלה בשום מקום.
המעט שאני יכול לעשות עבור האנשים האמיצים הללו, שכאמור גם גידלו את אבי אחרי המלחמה, הוא לספר את סיפורם.
ביד ושם ניתן למצוא את פסל חסיד אומות העולם האלמוני, החולק כבוד לכל מצילי בני עמנו שנותרו באלמוניותם. נזכור וננצור בלבנו את זכרם של אלה אשר סרבו לעמוד מנגד והאירו בעוז רוחם את הנוראה שבאפלות.


בתמונות: ההקדשה שמאחורי הציור, אנטון וקלרה בנטלאר בבית המלאכה שלהם, יוליוס ומארי מונאט (משמאל, יחד עם מציליהם, קלרה ואנטון, בביקור משותף ביריד דייגים לאחר המלחמה. הילד במרכז הוא אבי) ופסל חסיד אומות העולם האלמוני ביד ושם.





אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה