אַפּוּלִיָה, אָמוֹרֶה מִיוֹ! - אחרית דבר

גם אם היה המסע לאפוליה מסע של צחוק וחוויה, ככלות הכל בני אנוש נחנו, ולעתים נקראות בלוטות הדמעות אל הדגל כדי לשטוף את הנפש מכאביה.

פעמיים זלגו עיניי דמעות במסע האפולייני שלי. הפעם הראשונה היתה כשביאנקה, המדריכה המתנדבת בבית הכנסת סקולה נובה בטראני, שאלה אותי אם ארצה להתפלל כמה דקות לפני שתחל את הרצאתה. אינני מגדולי המתפללים כידוע, אבל אינסטינקטיבית עניתי בחיוב. ביאנקה יצאה בינתיים החוצה לעשן. חבריי הקתולים התיישבו בצייתנות על ספסלי הכנסייה של בית הכנסת והמתינו בדומיה לא אופיינית. ניגשתי אל ארון הספרים, הוצאתי סידור וטלית עתיקת יומין, התעטפתי בה והלכתי לעמוד אצל הפעם-מזבח-היום-בימה. עצמתי את עיניי ודמיינתי את בית הכנסת בימי תפארתו; מלא בבנות ובני הקהילה היושבת בשלווה ברובע יהודי שוקק, נושק אל הים. אפוליה האירה להם פניה. הם היו סוחרים והתמחו בצביעת בדים, מקצוע שאיפשר להם לחיות ברווחה יחסית. האם יכלו לזהות את החשיכה המתקרבת, או שמא הלמה בהם גזירת הגירוש כקורנס? האם עוד ניסו להבין מדוע, או שמא הרגילה אותם ההיסטוריה של בני עמם להסכין עם המציאות הזו, שבה גורלם תלוי תמיד על בלימה?

סגרתי את הסידור, שנותר מיותם, הידקתי את הטלית על כתפיי והתייחדתי עם כאבם של אחיי ואחיותיי בני ק"ק טראני המעטירה, על חייהם שנעקרו מבית גידולם, על אושרם שנגדע, על רכושם שנבזז; ועל בית הכנסת הזה, שידע חמש מאות שנות גלות לפני שחזרו כתליו לשמוע את הד התפילות מפעם. ברגיל איני כדאי עוד לעבור לפני התיבה, ובכל זאת, לרגע אחד, הרגשתי שליח ציבור; אחד מני יהודים רבים הפוקדים את בית הכנסת שנפדה, נושאים בו תפילה בשם אחיהם העקורים והבזוזים -  אם בפיהם, אם בלבם פנימה - וגואלים אותו מחרפת שביו ואותם ממארת גירושם.

הפעם השניה היתה באמסטרדם היפה, המתרוננת ביום קיצי של ראשית יולי. הקונקשן בחזור הותיר לי שהות לרדת אל קומת הרכבת בשדה התעופה סְחִיפְּהוֹל ולקחת את אחת הרכבות הנוחות והמהירות היישר אל "אמסטרדם סנטראל", תחנת הרכבת המרכזית של העיר. מבלי לחשוב יותר מדי הובילו אותי רגליי אל טראם מס' 28, וממנו אל אוטרכטסטראט 39, היכן שפעם, בעולם אחר, היתה חנות התקליטים של סבי.

היום פועל בו בית קפה תוסס ומאיר פנים. הזמנתי סלט עם גבינת עיזים והבטתי סביבי, מנסה לדמיין את סבי נע באותו חלל עצמו, מסדר תקליטים על המדפים, מחליף את הויניל בפטיפון שבוודאי ניגן ברקע (איזו חנות תקליטים ראויה לשמה לא תנגן משהו ברקע). עונה בקול שקט לשאלות לקוחותיו. מסדר את הקבלות ואת טפסי המשלוח. יושב מאחורי הדלפק בחלל הנעים הזה, מביט לעבר הדלת ותוהה מתי ייכנס בה הלקוח הבא. "דבר משונה הוא להיות צייד זיכרונות", כתב פעם אחי הצעיר לאחר שביקר כאן, "בלש געגועים. לעקוב אחרי העדר. אחרי מחיקה של זמן ומקום. אחרי עקבות בלתי נראים. לשבת שם. לשתות קפה. לחכות למה? לחכות להתגלות של האַיִן".

המלצריות החביבות מבחינות בסעור נפשי אך בוחרות להניח לי. אני מביט החוצה מבעד לחלון הראווה השקוף אל רחוב אוטרכטסטראט השוקק. ממש מרכז העיר. שיחקת אותה, סבא. את אותן המראות שאני רואה כעת מבעד לחלון ראו גם עיניך; את אמסטרדם הנינוחה, המקבלת, הקוסמופוליטית. השאלות מסקולה נובה שבות ומהדהדות גם כאן. האם יכולת לזהות את החשיכה המתקרבת או שמא הלמה בך כקורנס? האם עמעמה הנינוחות הרוגעת של העיר הזו - עם שדרותיה הרחבות ועם הבחורות המשייטות על אופניהן בשמלות קיץ מתנפנפות ועם הסירות המחליקות בשלווה על פני ראי המים של תעלותיה - את חושי המגננה שלך? האם הפיגה נעימותה את אדי הנאום ההוא שנשא ברייכסטאג הצורר האורב ביום בו בא לעולם בנך יחידך?

קו מחבר עובר עכשיו בתודעתי בין נקודות המסע שלי. טראני ואמסטרדם, לאומי ומשפחתי, המאה השש עשרה והמאה העשרים. כאב התלושים באבחה אטומה מן החיים שב והולם בי. יהודי טראני משרכים דרכם אל הנמל. סבא נתלש משגרת חייו על מפתן ביתו. סבתא נתפסת ומורדת מהטראם בצהרי היום בלב העיר. הַאִם נִזְעֲקָה בְּתוֹכְךָ, חֲנוּקָה, זַעֲקַת חַיֶּיךָ שֶׁלֹּא נִחְיוּ? - שאלתי בשיר שכתבתי פעם את סבא המובל אל מותו בקרון רכבת מווסטרבורק לסוביבור - הַאִם חָמַר בְּמֵעֶיךָ הַכְּאֵב, חוֹדֵר עַד לְשַׁד הַעֲצָמוֹת, עַל שׁוּם מָה?! עַל שׁוּם מָה?! עַל שׁוּם מָה?! עַל שׁוּם מָה?! הַאִם עוֹד נִסִּיתָ לְהָבִין, לִמְצֹא הִגָּיוֹן? הַאִם עוֹד קִוִּיתָ? הַאִם כְּבָר יָדַעְתָּ?
כנראה שלעולם לא תהיה לי תשובה לשאלות הללו.

אחר כך קניתי לי קצת עשבי מור ולבונה בקופי שופ אפלולי בכיכר רמברנדט, ואז הסתובבתי אנה ואנה במרכז העיר. כל כך יפה, אמסטרדם, עם שדרותיה הרחבות ועם הבחורות המשייטות על אופניהן בשמלות קיץ מתנפנפות ועם הסירות המחליקות בשלווה על פני ראי המים של תעלותיה. אבל מתהומותיה עוד עולה באוזניי, חרישית, זעקתו החנוקה של סבי.