והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום שבת, 4 באוגוסט 2018

אַפּוּלִיָה, אָמוֹרֶה מִיוֹ! - רשומה רביעית בסדרה

מוקדם בבוקר בקאזה דה לוצ'ליני, אחרי ארוחה קלה (מקושקשת עם מוצרלה, אלא מה. במסע האפולייני שלי אכלתי יותר מוצרלות משאכלתי כל חיי) - מרי לו מזמינה אותי לקטוף עצמונית מגינת הירק של החווה כמה קישואי ענק למזכרת. קשה עלי הפרידה מהקאזה הציורית, אבל מעבר לפינה כבר מחכה לנו טראני, עירו של "ישעיהו הזקן", בעל התוספות רי"ד ואחת הסיבות המרכזיות למסע שלי.

עוד קודם לכן אנו מסיירים במרטינה-פרנקה היפהפייה, הסמוכה לקאזה, מהערים העתיקות המרשימות באפוליה ובאיטליה כולה. תוך כדי שיטוט בסמטאות הלבנות אנו שומעים מתוך אחד הבתים זמרת אופרה צעירה מתאמנת על האופרטה "הלנה היפה" (של בן עמנו ז'אק אופנבך). בתגובה נעמדת החבורה העליזה שלי מתחת לחלון, מריעה שוב ושוב "בראבה!" ומתעקשת כי על הזמרת לצאת אל קהל מעריציה. זו מצדה מתביישת כדבעי, ואז, לקול מחאות המאזינים בסמטה, גם ממלאת פיה מים. בינתיים יוצאת האם הזועמת אל הגזוזטרה כדי לגעור בחבורה שלא מפסיקה למחוא כפיים, אך כשהיא מעריכה את הכוחות העומדים מולה היא סבה על עמדה ונסוגה במהירות חזרה אל הבית פנימה. לאט לאט מתרצה הבת וחוזרת להתאמן לקול תשואות החברים, אבל מסגור ביתה אינה יוצאת. בסופו של דבר פורצים ג'וזפה ואנדריאה אל הבית פנימה, משחדים את האם עם אחד מבקבוקי היין שלקחו כצידה לדרך מקאזה דה לוצ'ליני ומשכנעים את העלמה הביישנית לצאת למרפסת אל קהלה המריע. 


כשאנו מגיעים לפיאצה פְּלֶבִּישִׁיטוֹ במרכז העיר העתיקה של מרטינה-פרנקה ומתיישבים לפלטת גבינות ו(עוד) כוס יין, אנו נקלעים, שלא בטובתנו, לריב גריאטרי חריף בין ג'יאמבטיסטה לפבריציו. הראשון הוא הבעלים של בית הקפה המפורסם "טריפולי" הסמוך לכיכר. השני, כך למדנו, הוא אחד מלקוחותיו הקבועים. גילם המצטבר של שני הנצים נושק לדעתי למאתיים, מה שלא מפריע להם לעמוד זה מול זה כשני טווסים בחלסטרה ולנופף במקלות ההליכה שלהם כבחרבות ממורטות. עילת הריב, כך אנו מתעדכנים מן המלצר שלנו, היא הערה-אחת-יותר-מדי של פבריציו אודות ההידרדרות בטיב הקפה המוגש ב"טריפולי" בחודשים האחרונים. ג'יאמבטיסטה, מסתבר, לא יכול היה לשאת את הפגיעה בשמו הטוב ודרש מהמתלונן עז הפנים לעזוב ולא לשוב עוד לעולם. פבריציו, לעומתו, הודיע קבל עם ועולם כי מצדו ישוב העולם לתוהו ובוהו אך הוא מכסאו הקבוע לא יקום ולא ינוע. בסוף מובאת אל הזירה אחר כבוד אשת המורד, את כסא הגלגלים שלה נוהג בחיל וברעדה בנו של ג'יאמבטיסטה. "ואי א קאזה", היא פוקדת קצרות בהרמת קול פסקנית. "הביתה". פבריציו מחזיר בהכנעה את מקלו לנדנו, קם בעמל רב ונשבע בכל היקר והקדוש לו שאל קפה טריפולי לא ישוב עוד לעולם. ג'יאמבטיסטה מצדו, עומד כדון קישוט כפוף על משמר בית הקפה שלו, מלווה בצעקות רמות את גוו המתרחק של פבריציו המובס ומאחל לו שישתה "קפה אשפתות אמריקני" (ג'וזפה מתרגם לי סימולטנית את הדרמה) עד יום מותו.

לא רחוק מפיאצה פְּלֶבִּישִׁיטוֹ שוכן עוד אתר חובה במרטינה-פרנקה: פאלאצו דוקאלה (ארמון הדוכס): אולמות על אולמות על אולמות, כל קירותיהם מצוירים ביד אמן מתקרה ועד רצפה, נברשות ענק תלויות מתקרותיהם ודלתות מוזהבות מחברות ביניהם. שכיית חמדה אמיתית שחזותה החיצונית לא באמת מעידה על מכמניה. בזמן ביקורינו בפאלאצו מוצגת בו גם תערוכת חפצי אמנות וכלי בית שעיצב פאבלו פיקאסו המנוח - עוד חגיגה לעיניים, בבחינת תפוחי זהב במשכיות כסף. 


ממרטינה-פרנקה, שחוט של חן וחסד משוך עליה, אנו נוסעים בעיקוף גדול מדרום לבארי אל טראני הנעימה, גם היא עיר נמל כבארי אך קטנה ויפה ממנה. בנמל של טראני מתיישבת כל החבורה על פלטות דגים עצומות וחמישה כדי יין במסעדת דייגים פשוטה וטעימה להפליא. אני מביט על הסירות והספינות העוגנות מולי ומדמיין את רבי ישעיהו הזקן, אי שם במחצית הראשונה של המאה השלוש עשרה, מגיע אל אותו נמל עצמו ועולה במתינות על ספינת המפרש הגדולה שתיקח אותו אל אחד מיעדי מסעותיו הרבים: ונציה או אלכסנדריה, קושטא או ארץ ישראל (בה ביקר פעמיים).

שבעים ומבוסמים קלות אנו חוזרים לטראני העתיקה ואל הרובע היהודי שהשתמר בה בשלמותו. ארבעה בתי כנסת היו פעילים כאן בתקופת הפריחה של קהילת טראני. כולם נגזלו על ידי הכנסייה אחרי גירוש היהודים במאה ה-16. שניים אבדו ואינם עוד (אם כי איתרנו את מקום הימצאו של אחד מהם. האם המגרעת באבן המשקוף הימני היא מקום המזוזה שלו?). שלישי עודנו משמש ככנסייה אך בלחץ פעילים מקומיים הוסב בחלקו למוזיאון המוקדש ליהדות אפוליה (לצערי היה סגור בזמן ביקורנו). בית הכנסת הרביעי, סקולה נובה שמו, הפך גם הוא כנסייה כאחיו, אך בראשית שנות האלפיים חזר בשעה טובה ומרגשת לייעודו המקורי. דרך "רחוב היהודים" (כך הוא קרוי עד היום) אנו מגיעים אליו בשעת אחר צהריים נעימה. מבנה בית הכנסת, הנחשב לאחד מן העתיקים באירופה, מרשים מאד, עם תקרה קשתית גבוהה והיכלית אבן שנשתמרה באורח פלא לאורך כל שנות גלותו. ביאנקה, המדריכה הלא יהודייה שפותחת את המקום בהתנדבות מדי יום ביומו, מספרת לנו את סיפורו המיוחד של בית הכנסת שחזר הביתה: המזבח שהפך בימה; ספסלי הכנסייה שנותרו על כנם; ציור המריה הקדושה מעל ארון הקודש, שהכנסייה סירבה לפרק או למחוק, ולכן מכוסה כעת בפרוכת; פעמון הכנסייה שנותר על כנו, אך כעת מעטר מגן דוד גדול את מסגרתו (האגדה המקומית מספרת כי אברהם זקילו, מיהודי העיר האחרונים, הוא זה שטיפס על הגג הגבוה הוריד את הצלב מעל הפעמון באישון ליל, ואז, בחלקו השני של המבצע, טיפס שוב אל הגג ועיטר אותו במגן דוד) והמקווה העתיק, אשר המדרגות אליו עדיין ניכרות בקומת המרתף של המוסך המקומי השוכן מתחת לבית הכנסת.


נרגשים מן החוויה המיוחדת בטראני אנו שבים לבניין הקהילה בבארי. להרצאה שלי מתייצבים עשרות אנשים, כולל כאלה שהאנגלית לא שגורה על פיהם. אני פותח את דבריי בקביעה של רבינו תם שציטטתי לאלאונורות עוד בארץ הקודש, "כי מבארי תצא תורה ודבר ה' מאוטראנטו" ומזהה התרגשות של ממש עוברת בקהל שומעיי. אני מספר להם על חיי הקהילה התוססים בטראני; על בית העלמין היהודי בבארי ושלט הברכה שנחקק בשעריו על ידי פליטי מלחמת העולם השנייה בדרכם לארץ ישראל, אסירי תודה לעיר המארחת עולמית את מתיהם; על הטבח האכזרי ביהודי לצ'ה במאה ה-15 ועל רבי ישעיה דיטראני, הסופר והפוסק; המנהיג הרוחני הנודד, שפרש מצודתו לא רק על יהודי דרום איטליה אלא גם על אחיהם בצפון המגף ועל קהילות רבות נוספות באגן הים התיכון כולו. יחד גם למדנו שניים מפירושיו לתורה ואף קינחנו בבית מתוך הפיוט "איכה שפתיי אהיה פותח" שכתב כפתיחה לסליחות של הימים הנוראים.  
על אף שמארחיי המדהימים לא הניחוני לשאוף רוח במסע המתרונן שלי, לא כל שכן להתכונן כראוי להרצאתי, נראה היה כי זו נתקבלה ברצון ונשאה חן בקרב שומעיה. כל הנוכחים באו ללחוץ את ידי בסיומה, ורבים אף נותרו באולם לשאלני בכה ובכה.

מחר הוא היום האחרון שלי בבארי, וברשומה שאייחד לו יסופר על מסיבות פרידה סוערות, ריקודים חורכי רחבות, גלונים של יין וגם חוויה אמסטרדמית מסעירת נפש אחת. עוד מעט נגמר, הישארו בסביבה. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה