ילדים אהובים,
כפי שכבר רמזתי במכתב
הקודם, הוואנה קיבלה את פנינו במשב טרופי ובמקצב מטורף. יש כל כך הרבה לכתוב על
קובה בכלל ועל הוואנה בפרט, אבל אי אפשר לכתוב על כל זה בלי לסקור לרגע את
ההיסטוריה של קובה, לפחות זו הקרובה, ובקליפת אגוז. אם כן, שעה קלה על היסטוריה,
ילדים. התאזרו בסבלנות וקראו. זה חשוב J
עד סוף שנות החמישים
שלטו בקובה רודנים בחסות אמריקאית. האמריקאים נתנו לרודנים גב מדיני והם בתמורה
נתנו ליאנקיז (כך קוראים הקובניים לשכנים מצפון) לעשות באי כבתוך שלהם. המאפיה
האמריקאית השתלטה על הוואנה ואוצרות טבע קובניים נמכרו לחברות האמריקאיות שהסכימו
לשלשל את הסכומים הנאים ביותר לכיסי השליט הקובני התורן.
אבל לאט לאט החלו עוד
ועוד קובניים לקוץ במצב הזה ולחפש דרכים להעיף את השלטון המושחת לכל הרוחות. קבוצה
כזו הלכה והתארגנה בימיו של הרודן הקובני באטיסטה. היה זה גרעין קטן שבמרכזו ארבעה
אנשים: האחים פידל וראול קסטרו וקמיליו סנפואגוס הקובניים, וארנסטו
"צ'ה" גווארה, רופא צעיר, שלמרות שהיה ארגנטינאי בכלל, העוול שנעשה לעם
הקובני בער בעצמותיו.
בשנת 1956 נחתו הארבעה
בחופי קובה עם כמה עשרות מאנשיהם בספינה קטנה בשם גראנמה, שהפליגה אל חופי האי
ממקסיקו. צבאו של באטיסטה ידע על הנחיתה, ארב לאנשי הגראנמה מבעוד מועד והשמיד
כמעט את כולם. הנותרים, וביניהם ארבעת המנהיגים, ברחו להרים והחלו ליזום משם
מתקפות גרילה כנגד צבאו של באטיסטה. לאט לאט הצטרפו אליהם עוד ועוד לוחמים,
סטודנטים, איכרים וגם עריקים מצבא באטיסטה שמאסו ברודן המושחת. המורדים החלו לנחול
ניצחון אחר ניצחון, ולאחר שהשיגו הכרעה משמעותית בסנטה קלרה שבמרכז האי הבין
באטיסטה שהמסיבה נגמרה והתחפף מקובה, כמובן בלי לשכוח לקחת 40 מיליון דולר מכספי
העם הקובני, שיהיה לו ככה, לבזבוזים.
המהפכה ניצחה ניצחון
מוחץ. קסטרו, גווארה וחבריהם נכנסו להוואנה כגיבורים, אולם מהר מאד הבינו שלוחמת
גרילה מוצלחת וסיסמאות על סוציאליזם כלל עולמי זה נחמד מאד, אבל בסופו של יום יש
גם מדינה לנהל ואזרחים להאכיל. קובה הקטנה היתה צריכה פטרון ומהר. ארצות הברית
השנואה והקפיטליסטית לא באה לרגע אחד בחשבון, ופידל החליט לשים את כל הביצים
הקובניות בסל הרוסי. ברית המועצות מצדה שמחה מאד לקבל בסיס קדמי ישר מהניילונים,
מטר מארצות הברית, וכך הלך ונרקם לו בעיזוז הרומן הקובני-סובייטי.
ארצות הברית מצדה לא
הסכימה לוותר על קובה כל כך מהר. בתחילת שנות השישים אימן הסי.איי.איי האמריקאי
קבוצה של כמה מאות גולים קובניים כדי שינחתו בחופי קובה, ישחזרו בהפוך על הפוך את
הצלחת המהפכנים מלפני כמה שנים וכמה שנים קודם לכן ויחזירו את קובה לידיים
אמריקאיות. הפלישה התבצעה במפרץ החזירים בדרום מערב האי (בספרדית "פלאיה
חירון") ונחלה כישלון מוחץ. הפולשים נתקלו בהגנה נחושה של צבא המהפכה ונפוצו
לכל עבר. האמריקאים, מצדם, ראו שהעסק לא עובד, הסיגו את המטרייה האווירית שהעניקו
למורדים ולמעשה, באופן לחלוטין לא מפתיע, הפקירו אותם לגורלם. מאז נחשב חירון
בקובה לסמל של ניצחון קובני על המעצמה השנואה מצפון. הקובניים כמובן פחות מתעסקים
בעובדה שהניצחון הושג בסופו של דבר מול כמה מאות שכירי חרב לא מדי מאומנים. מבחינתם הם
ניצחו לפחות את הצבא האמריקאי כולו.
בתגובה לפלישה הכושלת
הרשתה קובה הזועמת לסובייטים להציב טילים גרעיניים בשטחה, מטר וחצי מחופי אמריקה,
במה שהוביל למשבר צבאי-מדיני חריף בין שתי המעצמות החזקות בעולם, משבר שכמעט והסתיים
במלחמה גרעינית. רכבת האטום נעצרה אז דקה לפני התחנה הסופית. האמריקאים הבינו
שקובה הלכה להם פייפן וכנקמה הטילו את האמברגו, המצור הכלכלי החונק עליו סיפרתי
לכם במכתב הקודם, זה שתקע את קובה עם מכוניות אמריקאיות מהפיפטיז. הסובייטים,
מצדם, הסיגו את הטילים אך הידקו את אחיזתם בקובה. העסק הזה עבר פחות או יותר עד
להתמוטטות ברית המועצות בתחילת שנות התשעים, מה שהותיר את קובה לגמרי לבדה. אי
קומוניסטי בלב אוקיאנוס קפיטליסטי, בלי גב מדיני ובלי תמיכה כלכלית. קובה חוותה אז
משבר כלכלי חריף, ממנו לא באמת התאוששה עד היום. לכן, בעצם, כל מה שנספר לכם על
קובה נוגע במישרין או בעקיפין למה שסופר פה.
ואמנם, מיד כשהגענו
להוואנה יכולנו לראות בחוש כיצד מעצבת ההיסטוריה של שישים השנים האחרונות את
המציאות הקובנית הנוכחית. בחלקה הגדול, הוואנה היא מחד עיר רוויית סיסמאות
מהפכניות, ציורי קיר מלאי עיזוז וגאווה לאומית עד צוואר, אך מאידך היא עיר ענייה
ומותשת, שתושביה קמים כל בוקר למאבק הישרדות יומיומי.
על כל אלה נספר לכם במכתב
הבא, ועד אז, נשיקות חמות וגעגועים עזים מאתנו, קרן ואבא המטיילים בעולם
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה