והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום רביעי, 22 ביולי 2015

...


לפעמים העולם חושף לעומתך א-ביסעל שיניים. הוא בהחלט יודע לעשות את זה מדי פעם. אבל בערבו של יום אתה חוזר הביתה. על קירות ביתך משתרגות שתי גפנים גדולות ומוריקות. ויש בזה משהו כמעט בלתי נתפש, איך שני זרעים קטנים שנטמנו פעם באדמה הצמיחו שתי גפנים גדולות ומשתרגות כל כך, ואיך הן מניבות לך מדי שנה בשנה שפע כזה, של עשרות ומאות אשכולות ענקיים, בשרניים, וחוץ מדלי מים אחד פעם בשבוע הן לא דורשות ממך דבר תמורתו. ואתה אומר לעצמך שעולם כזה, שבו קיימות גפנים פלאיות ומיטיבות כאלה, הלוא מוכרח ביסודו להיות עולם טוב ומיטיב. והשיניים שחשף לעומתך מקודם נראות לפתע כענן בוקר וכצל חולף.
בנך הצעיר עומד מתחת לשריגים הכבדים מפרי, קוטף לו עוד ענב ועוד אחד, זורק אותם בפיו ועוצם את עיניו מעוצם המתיקות. אתה מביט בו, ולבך מתרחב ונמלא.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה