והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום רביעי, 14 במאי 2014

הטיש של קספר

היהודי הבחין בהלך הצעיר בכניסה ליישובו. כבן עשרים, כובע קש, תיק גב עצום ממדים וגיטרה. הוא נראה מעט מבולבל. מפה לשם התברר כי בעודו צועד את שביל הגולן טעה בזיהוי היישוב בו אמור היה ללון ונתקע בלי מקום להעביר בו את הלילה.
שלוש צלחות של פסטה ומקלחת אחת מאוחר יותר, התיישב היהודי לשמוע את סיפורו.
שמי קספר, אמר ההלך. למען האמת קוראים לי מוריץ, אבל כולם מעדיפים לקרוא לי בשמי השני. לא, לא הקספר ממגרשי השדים, אלא קספר משלושת מלכי המזרח, קספר, בלתזר ומלכיאור, שבאו לבקר את אותו הרך במערה בבית לחם ולתת מתנות לאם הקדושה. קראו לי כך כי נולדתי בחג ההתגלות, בשישי לינואר.
קספר הגיע לארץ הקודש יחד עם התזמורת הפילהרמונית הצעירה של שטוטגרט, שם הוא מנגן בקלרינט. עם תום סיבוב ההופעות, הפקיד את הקלרינט אצל חבריו הנגנים, נפרד מהם לשלום, העמיס על שכמו את תיק הגב הענק ואת הגיטרה והחל לצעוד לאורך ארץ הקודש ברגל, מצפון לדרום.
מעט קודם לכן, כשהופיעה התזמורת בזכרון יעקב, התארחו קספר ומוסיקאי נוסף לארוחת שבת אצל תושב המושבה, מוזיקאי חובב ונצר לחסידי חב"ד וקרלין, ששורר מניגוני בית אבא ואמא. החבר הקשיב בחצי אוזן והנהן בנימוס גרמני, אבל קספר נשבה בקסמי הלחנים הזרים. כשיצאה השבת שב אל בית מארחו וביקש להקליטם. לאחר מכן רשם בשקדנות את התווים בפנקסו וכתב להם ליווי לגיטרה. ואם אתה רוצה, גישש כעת בהיסוס, אשמח לנגן לך את המנגינות החדשות שלמדתי.
קספר הוציא את הגיטרה, התיישב על הרצפה והחל לנגן ולשיר בדבקות גדולה את ניגון "שֶׁרָלָה" של קרלין, ומיד לאחר מכן את ניגון יה אכסוף, ניגון י-ה ריבון, ניגון דבקות של הרמ"מ ה"צמח צדק" וחתם בארבעת שעריו של ניגון ארבע בבות לאדמו"ר הזקן. עיניו עצומות, פניו לוהבים, גופו מתנדנד מצד לצד לקצב הניגונים - ערך הנער הגרמני זהוב השיער משטוטגרט טיש חסידי בסלון ביתו של היהודי.
למחרת העניק קספר למארחו צנצנת קטנה של דבש שרדה בעצמו (הבחור גם כוורן, מסתבר, בנוסף לשאר מעלותיו). בהקפצה לתחילת המסלול שח היהודי לקספר על רבינר שחי לפני קצת יותר ממאתיים שנה באוקראינה בשם נחמן מברסלב, שכתב איך כל אדם צריך להרגיל את עצמו לאיזה ניגון, אפילו ניגון בודד, שבעזרתו יוכל להחיות את עצמו. כי מצד האמת הניגון הוא עיקר רפואתה של הנשמה. קספר, שעד לאותו רגע שרוי היה בפיזור דעת עולץ ופטפט בהתלהבות על תכניותיו להמשך המסע, הרצין והשתתק ואז הנהן ואמר בשקט גֶנָאוּ, גֶנָאוּ, כמה שהוא צודק.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה