והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום שישי, 8 בנובמבר 2013

סיד בארט מכיכר ציון


אריה וגילי גת, הרוקיסטים החרדים מכיכר ציון, שבו את לבי מהרגע הראשון בו נתקלתי בהם. לרוב צערי הוא היה קצר, באשר הספקתי לשמוע אותם מבצעים רק את "Wish You Were Here" של פינק פלויד לפני שהתקפלו. זה היה לפני שנה בערך, ומאז הייתי תר אחריהם בכל אחת מגיחותיי הירושלמיות. אלה אינן רבות, והסיכויים בהתאם, ובכל זאת בחרה אלת המזל להאיר לי לבסוף את פניה, ולפני כמה שבועות, נע במרכז העיר ממפגש חברים אחד למשנהו, קלטתי אותם מתארגנים במקומם הקבוע. שני מגברים פשוטים, מופעלי סוללות; שני מיקרופונים ושתי גיטרות, חשמלית ואקוסטית. הסאונד פשוט אבל אפקטיבי, ומהר מאד מתאסף סביב השניים חצי עיגול של קהל מסור. לא אחד ולא שניים, כמוני, כבר הכירו את תופעת האחים גת וששו על ההזדמנות לצפות בה שוב. מפה לשם מתמנה זקיף מהקהל להתריע על הופעת הרכבת הקלה, המגיחה בשקט אחת לכמה דקות ומאיימת לגלח את חלקו החיצוני של מעגל המאזינים. אפשר להתחיל. 


אריה, האח הבכור, מקדים ומתנצל על העייפות הרבה. בדיעבד התברר כי זו נובעת מהשתתפותם ערב קודם ב"כוכב נולד" (או אחת מתאומותיה, ווטאבר). מפה לשם למדתי שהרוקיסטים הברסלברים מכיכר ציון הפכו בן לילה סלבריטאים של ממש - הווייה שעל פניו נראית זרה להם מאד. אולי לכן הקפידו לחזור לכיכר כבר בלילה שלאחר מכן. לא לשכוח את השורשים.
המיתרים מגרשים את העייפות, והאחים, אוחזים בידינו, ממריאים על כנפי המוסיקה: ביטלס, איגל'ז, שולי רנד, קלפטון, דייר סטרייטס, האדמו"ר הזקן מלאדי, פינק פלויד (אריה: "בגדול נתקענו בסבנטיז. לא ראינו צורך להמשיך לעשורים הבאים"). הזמן רץ כשנהנים, ושעה חולפת ביעף. אריה וגיל מבצעים שוב את "
Wish You Were Here", שנכתב בגעגוע על סיד בארט - חבר עבר בפינק פלויד שעוד נגיע אליו. הביצוע נהדר, הגעגוע מוחש, אבל בי מפעמת תקווה לשמוע אותם מנגנים שיר אחר דווקא, גם הוא על אותו סיד בארט עצמו. ההופעה מתקרבת לסיומה ואני מרגיש שתקוותי הולכת ונמוגה, אבל אז ניגש ויקטור אל אריה ולוחש משהו על אזנו.

 

***

ויקטור הוא ירושלמי כמו אבן בכותל, כמו הריח של אנג'ל, כמו המעורב של סימה, כמו שנורר-הבית בזכרון מוישה. מתנייע על ציר משולש בן יהודה מאז ימי השוטטות שלנו בגזרה אי שם בראשית שנות התשעים, ומן הסתם עוד הרבה קודם. אף פעם לא ידענו מהיכן בא או לאן מועדות פניו. על פי לבושו המוקפד שיערנו שיש לו לויקטור קורת גג מעל לראשו, ובכל זאת, בכל פעם שהגענו למדרחוב, בכל שעה נתונה, מצאנו אותו שם, משוטט, פזור דעת וחסר מנוחה, בין כיכר ציון לרחוב הלל. השמועות חגו סביב ראשו כעורבים. סיפרו שהיה אמן גדול באירופה, נגע בפסגות העושר והתהילה ואז השתגע; לחשו שאיבד את כל משפחתו בתאונת רכבת בצרפת; שמעו שבלילות הוא עובר ליד הנערים הזרוקים דקורי זרוע ואכולי הזיות מאחורי כיכר החתולות ומניח שטרות למראשותיהם; נשבעו שראוהו רץ כאחוז דיבוק על הטיילת שעל חומת העיר העתיקה, צועק ובוכה חליפות אל הרוח. ויקטור מצדו שתק ולא דיבר, והשמועות הזדקנו לבסוף ופגו, או סתם התעייפו חזרו למקומן. אבל מושאן, מצדו, עודנו נע כמטוטלת חסרת מנוח בעולמו של הקדוש ברוך הוא, מחפש תשובה, או שלווה, או שתיהן גם יחד.

 

***

"Shine on You Crazy Diamond" הוא בעיניי מהיפים בשירי פינק פלויד, שנולד מכאבם של ווטרס וגילמור על סיד בארט, הגאון המשוגע שהיה חברם ללהקה, נלכד כרבים לפניו במצלב האש ההרסני של ילדות ותהילה ולאט אבל בטוח איבד את שפיותו לאל.אס.די, הסם שליווה את חייו כצל אפל, עד למותו, שמן, בודד וחולה, לפני כשבע שנים.
כשהם חוזרים ומבקשים "שוב זרח, יהלום משוגע שכמוך" משברת זעקתם מחיצות, וכשהחשמלית של גילמור מנסרת בין השורות היא נשמעת לעתים כגעיה גדולה של בכי.    

 

***

אריה מחייך. העייפות ניכרת בו, אך הוא פונה אלינו ומבהיר שחזקה עליו בקשתו של ויקטור וש"אין מסרבין לגדול". רק מה, הוא מסביר כמתנצל, אל תצפו ליצירה כולה (הגיוני סך הכל, בהתחשב באורכו של השיר המקורי - 17 דקות). גיל פורט את האקורד הפותח, אני מסתמרר והטריפ מתחיל. ויקטור מצדו נעמד בצד, עוצם את עיניו ומחייך חיוך גדול שקצותיו מרטטים. אל תוך הבית השני כבר תופחות עיניו אגלים גדולים ובשלישי - חורצות הדמעות תלמים חמים בלחייו.

ואין לדעת אם על עצמו בכה, על סעור נפשו שהדהד בשמועות ההן מימי ילדותי, או אולי על חבר אהוב שנגע בשמיים ואז נפל מטה אל מכיתות הצור הפוצעות של הקיום. אבל באותו רגע חמקמק ומופלא בלילה הירושלמי ההוא שקטו להרף עין עיר ושאונה, וחוט בלתי נראה של הבנה ואהבה, נישא על יפחת החשמלית של גילי גת, נמשך מחדרי לבי אל ויקטור, מתנדנד מצד אל צד לקצב השיר, דומע ועצום-עיניים. סיד בארט מכיכר ציון.  

 

** לכבוד כתיבת הרשומה חיפשתי תרגומים עבריים לשיר המיוחד הזה, אך היבול שמצאתי היה דל ולא נחה דעתי עד שכתבתי אחד משלי. הוא איננו מתיימר לדייק מילה במילה אלא מנסה לתפוס את רוח השיר כפי שאי מבינה. אני מודה לחבריי שסייעו בידי: לרנה ורבין, על עינה הטובה ועצותיה הנבונות, ולמנו מסטיי, על עזרתו בהגהת הניקוד.  

זוֹכֵר, כְּשֶׁהָיִיתָ צָעִיר? זָרַחְתָּ כְּמוֹ הַשֶּׁמֶש

שׁוּב זְרַח, יַהֲלוֹם מְשֻׁגָּע שֶׁכָּמוֹךָ

כָּעֵת מַבַּע עֵינֶיךָ, כְּמוֹ חוֹרִים שְׁחֹרִים בַּשָּׁמַיִם

זְרַח, יַהֲלוֹם מְשֻׁגָּע שֶׁכָּמוֹךָ

נִלְכַּדְתָּ בָּאֵשׁ הַצּוֹלֶבֶת שֶׁל יַלְדוּת וּתְהִלָּה

נִסְחַפְתָּ עַל מַשְּׁבֵי הַפְּלָדָה

קָדִימָה, מַטְּרַת חִצֵּי לַעַג; קָדִימָה, זָר שֶׁכָּמוֹךָ

בּוֹא, אַגָּדָה; בּוֹא, קָדוֹש מְעֻנֶּה – וּזְרַח!

 

הִקְדַּמְתָּ לָחוּשׁ אֶל הַסּוֹד, זָעַקְתָּ אֶל הַיָּרֵחַ

זְרַח, יַהֲלוֹם מְשֻׁגָּע שֶׁכָּמוֹךָ

מְאֻיָּם מִצִּלְלֵי לַיְלָה, נֶחְשָׂף בְּאוֹר יוֹם

זְרַח, יַהֲלוֹם מְשֻׁגָּע שֶׁכָּמוֹךָ

אֶת מְאַמְּצֶיךָ הִתַּשְׁתָּ, בְּמִין מִקְרִיּוּת יְדוּעָה

רָכוּב עַל מַשַּׁב הַפְּלָדָה

בּוֹא, הַחוֹלֵם; בּוֹא, הַחוֹזֶה

בּוֹא צַיָּר, חֲלִילָן; בּוֹא, אָסוּר בִּנְחֻשְׁתַּיִם – וּזְרַח!

 

אִישׁ לֹא יֵדַע מוֹצְאוֹתֶיךָ, קָרוֹב אִם רָחוֹק

זְרַח, יַהֲלוֹם מְשֻׁגָּע שֶׁכָּמוֹךָ

עֲרֹם שִׁכְבָה לְשִׁכְבָה, עַד אַגִּיעַ עָדֶיךָ

זְרַח, יַהֲלוֹם מְשֻׁגָּע שֶׁכָּמוֹךָ

וְאָז נִתְחַמֵּם בְּצֵל נִצְּחוֹנוֹת הָאֶתְמוֹל

נִדְאֶה עַל מַשְּׁבֵי הַפְּלָדָה

בּוֹא, יֶלֶד, עֲטוּר נִצְּחוֹנוֹת וּצְרוּב הֶפְסֵדִים

בּוֹא, כּוֹרֵה אַשְׁלָיוֹת וְאֱמֶת – וּזְרַח!

** כאן תוכלו למצוא את הביצוע המקורי המלא (17 דקות), כאן - את הערוך (10 דקות) וכאן קטע קצר מתוך הביצוע של האחים גת (לא מההופעה שתיארתי ברשומה).


3 תגובות:

  1. שמח לראות שחזרת לכתוב. התגעגעתי.
    ותודה.

    י.

    השבמחק
  2. במקרה הגעתי לכתבה זו, לא יודעת מה, מי, אבל כתוב כל כך יפה......

    השבמחק