והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום שלישי, 26 ביוני 2012

יורה יורה (רשומה מאוחרת משהו לל"ג בעומר)


קשר ברור קושר בין העולם החסידי לבין ל"ג בעומר (חג הרבה פחות ברור כשלעצמו, ראוי לציין, הכורך בכפיפה אחת ציון מרד יומרני וכושל שהטביע את ארץ ישראל בדם, יחד עם הילולא לתנא קנאי ובלתי מתפשר, אשר לו היה קם לתחיה וחוזה בפסטיבל עובדי האלילים, מפריחי היונים ומשחקי הקוביה שקם מדי שנה על קברו, היה ודאי חוזר בדיצה ובגילה למנהג החביב עליו, נותן את עיניו במשתתפיו וצולה אותם על הגריל וול-דאן אחד אחד). נגזרות מפורסמות יחסית שלו הן למשל ההדלקות הגדולות שמארגנות כל החסידויות (אלה שלא נוסעות בשלמותן למירון) או ההדלקה היוקרתית על קבר רשב"י בערב החג, שהזכויות לה נקנו כבר לפני עשורים רבים בידי חצר בויאן. אבל אני באתי לכתוב כאן הפעם על מנהג נפלא במיוחד, במסגרתו שולחים אי אלו אדמו"רים את זרועם אלי קשת ומיתר ויורים בעיזוז נורא-הוד חצים דקדושה אל חלל העולם.

אמת, הירי בחץ וקשת הוא מנהג נפוץ בל"ג בעומר, המיוחס כמובן במקורו ללוחמי מרד בר כוכבא. אך בחסידות, כמו בחסידות, כבר נעצרו מלשדו רבדים מעולמות אחרים לגמרי, שעומקם מי ישורנו. ומי שלא ראה אדמ"ור בא בימים, לבוש מעילו המוזהב והקאלפיק המלכותי לראשו, אוחז בקשת עץ גדולה ויורה באויר בכוונה גדולה ונשגבה מעין כפיס עץ, ספק זלזל ספק קיסם, כאשר סביבו מתנועעים עשרות ומאות חסידים בכוונות ובסילודים - לא ראה מחזה משובב נפש מימיו.

טעם ראשון נתנו החסידים בקשת, שכשם שהענן חוצץ בין השמש לארץ ומעכב קרניה מלחדור ארצה - כך מבדילים חטאינו, כביכול, בינינו לבין השי"ת, עד אשר שפעת טובו אינה מצליחה עוד לנבוע עלינו ישירות אלא, בעוונות, בעקיפין בלבד (ממש כהקשת, הנוצרת ע"י קרני השמש החודרות בעקיפין דרך הענן). ואולם בדורו של רשב"י לא נזקקו ישראל להשפעה עקיפה, שהרי היו כולם זכאים. ממילא, כשיורה האדמו"ר בקשת - אין כוונתו אלא להזכיר זכותו של רשב"י הקדוש, ולאוותה אף לדורנו אנו.
ועוד טעם נתנו בה כנגד לימוד התורה, אשר ככל שעמלים בה – מתגדלים בה יותר ויותר, ממש כשם שמתיחת המיתר עוד ועוד יורה את החץ למרחק רב, ואכמ"ל.
ועוד  טעם נתנו בה, כדרש חז"ל על דברי יעקב ליוסף "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך, אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי": חרבי – זו תפילה, קשתי – זו בקשה. וממילא, בעת שצריכים אנו להשתדל בתפילות ובקשות, ענין גדול הוא לירות בקשת. ולא זו אף זו, שיום ל"ג בעומר מסוגל ביותר לקבלת התפילה, ורמז לזה הובא בספר "שיח השדה" דמילת קשת ר"ת שמע קול תפילתנו (טוב, בערך).

ומצד האמת עוד כהנה וכהנה טעמים נשגבים נתנו בהמנהג הנזכר, ואולם  די בזה למבין. ושמא סבורים אתם כי בירי רוחני, מופשט וסמלי עסקינן, ותו לא? אין זאת אלא כי כופרים ומיסנגדים אתם משחר ימיכם, ואולי מוטב כי תקראו בעצמכם כיצד "האדמו"ר ירה בייחודים והקבוצה ניצלה", והוא תיאור נס הצלתם היותר מופלאה של האדמו"ר ממישקולץ וחסידיו, אשר נסעו בשנה שעברה למערת רשב"י אשר בפקיעין כדי לירות חצים בטהרה ובייחודים ובכוונות ובסילודין ואז הותקפו בידי "עשרות ערבים מוסתים שעיניהם רושפות אש". ואילולא עמדה להם זכות החיצין קדישין חזקה עליהם כי היו מחזירים נשמותיהם באחד בעצם היום ההוא ל"ע ח"ו היל"ת.

ואיככה נוכל לסיים מבלי להזכיר כאן ירי תלול מסלול מבצעי במיוחד, המיוחס להרה"ק רבי יהודה צבי מסטרטין זי"ע, אשר בעת שיצא עם חבורה מתלמידיו ביום ל"ג בעומר ליער לירות בקשת וחיצים. דרך קשתו לארבע רוחות השמים, וכיון חץ אחד לעבר וינה הבירה, ונקלע החץ לארמון המלך, ופלח ליבו של צורר היהודים, יורש העצר האוסטרי ימ"ש, ובזה נתבטלה גזירה קשה שהיה מוטלת על ישראל. ואם מלאכם לבכם לפקפק בהמעשה, הדברים הלוא הם כתובים במפורש ובהדיא ובדיות שחורה בספר "מסע מירון" עמ' קכט, וכל הרוצה לעיין בם יבוא ויעיין. ויה"ר שיקוים בנו ובבנינו "ללמד את בני יהודה קשת" על דרך הפשט והסוד גם יחד, בבחינת "הנה החצים ממך והנה", ודי בזה למשכיל. א פרייליכען פייערטאג!

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה