והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום שבת, 21 באפריל 2012

החלום של וִים



וים (וילהלמוס) לוננברג הוא קרוב משפחה. הוא לא נמנה על חברי הקהילה הפורטוגזית באמסטרדם או על קהילת יהודי מילאנו ולמעשה גם יהודי איננו, אבל קשר עמוק קושר בינינו ובינו. סבו וסבתו, אנדריאנוס ומריה ואן דר ברג, היו זוג האיכרים האמיצים ורחבי הלב שהחביאו את אבי בזמן השואה והצילו את חייו.

את וים פגשתי כבר לפני כמה שנים, כשבא יחד עם משפחתו המורחבת לטקס הסרת הלוט מעל הלוח שהוקדש לסבו וסבתו במוזיאון יד ושם. אבל בערב שביעי של פסח האחרון ישב בסלון בית הוריי וים אחר. בקושי זיהיתי אותו בהתחלה. שזוף, חסון, עטוי בנדנה אדומה וזיק אישציפורי ממזרי בעיניו.

וים, מסתבר, נפרד מאשתו לקראת סוף העשור השישי לחייו. את הכסף שנשאר בחלקו לא השקיע בבנק או בנדל"ן אלא במשאית מרצדס שנת 82' מעודפי הצבא הגרמני ובאופנוע כבד של BMW. במשך שנה תמימה צייד וזיווד את הבייבי שרכש, התקין בה מערכת חשמל שניזונה מפאנל סולארי על הגג, מיטה מתקפלת, מקרר ומיקרוגל, כיריים חשמליות, מערכת ניווט משוכללת, רמפה חשמלית מגניבה בטירוף עבור האופנוע שלו, סככה שנגללת מחוץ לדופן המרכב ואפילו טוש נשלף למקלחת תחת כיפת השמיים. את המשאית צבע בצבעים מתרוננים של תכלת וצהוב. על דלת הנהג כתב "התיבה של וים". על דופן אחת צייר את מפת הגלובוס, כדי שיוכל לסמן עליה את מסעותיו. על הדופן השניה צייר פורטרטים של שלושת ילדיו. לבסוף, מעל הדלת האחורית, כתב באותיות גדולות "MY DREAMS COME TRUE", ואז יצא אל הדרך מבלי להביט לאחור לשניה.

נכון לעכשיו צלחה התיבה של וים את מרוקו, אירופה (בלופ מרהיב שכלל את סקנדינביה ומרכז היבשת) קפריסין, מצרים וישראל. בקפריסין רץ את המרתון הלאומי של האי כשהוא יחף. במדבר סהרה עצר לשלושה חודשים כדי להקשיב לשקט. כעת מתכוון הבן-דוד ההולנדי ההיפי שלי להפליג בתיבה שלו עד להודו, סין ונפאל בנסיעת דוך דרך ירדן, עיראק, איראן ואפגניסטן. אתה לא מפחד? אני שואל אותו. מה פתאום, הוא מכריז בעליצות, אני מאמין באלוהים ולכן יודע בידיעה גמורה שיש חיים אחרי המוות. גם הודעתי לילדים שלי (אני מדמיין את שלושת צאצאיו פעורי הפה מנסים לעכל את התכניות החדשות של אבא) שביום מותי הם מוזמנים לפתוח שמפניה על חשבון הירושה ולחגוג כמו שצריך. אני לא חושש משום דבר ומאף אחד. היה לי אויב אחד - השגרה שהובילה אותי בדרך הארוכה והמשמימה ישר לזרועותיה המקומטות של הזיקנה - אבל ניצחתי אותו בנוק אאוט. אני צעיר כפי שמעולם לא הייתי וחופשי כפי שמעולם לא הייתי וחיוני כפי שמעולם לא הייתי. אין לי יומן, וגם לו היה לי - היו דפיו ריקים. אין לי תכניות לא למחר ולא לעוד חודש ולא לעוד שנה. אני חי את הרגע, את הכאן והעכשיו.

לפני שאנחנו נפרדים אני מפציר בו לכתוב לנו על המסע המופלא שלו - בלוג, יומן, עדכונים בפייסבוק, משהו. אבל וים לא בקטע של תיעוד ואנחנו מסכמים חגיגית שכאשר אתעדכן ממנו אשתדל להעלות את מקצת רשמיו כאן. 

בשעה שהשורות הללו נכתבות נוסע לו איש חולם ומאושר במשאית צהובה ועליזה. עיניו בולעות את מראות הדרך, ריאותיו נושמות מלוא עומקן, ידיו מתופפות על ההגה הגדול. המרצדס המזדקנת אולי משרכת דרכיה בכבדות בכבישים הפתלתלים של הסהר הפורה, אבל נפשו המתרוננת של הנהג שלה טסה אל-על במהירות האור.

דרך צלחה, אישציפור הולנדי מתוק. מלאכי ציפורים מעליך, מלווים את צעדיך. מרחוק נדלק אור, אל תסטה - כדי שתוכל לחזור.

3 תגובות:

  1. הפוסטים האחרונים מבהירים לי שפספסנו שלא היינו אצל אבא ואמא בסוף החג... הוא נשמע אדם שהיה מעניין להכיר במתכונתו הנוכחית, ובטח היה לכם הרבה על מה לדבר..עושה רושם שעל אף שאין באמת קירבה פיזית, כנפיים זה איבר משותף לו ולרודריגז..אפילו אני שייצר המסעות שלי הוא בן הנמוכים ביותר במשפחה, על טיול קראוון כן מפנטזת..איזה כיף לו שהוא הגשים!

    השבמחק
  2. נו? שמעתם ממנו?

    השבמחק
  3. עדין טרם...

    שלחתי לו מייל לפני כמה זמן אך לא נעניתי

    אני צריך באמת לשאול את אבי...

    השבמחק