והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום ראשון, 18 במרץ 2012

החסידים של פנסילבניה



ALL GAVE SOME - SOME GAVE ALL, היה כתוב על לוח המודעות הגדול של כנסיה מקומית באינטרקורס, פנסילבניה. גם כמה עסקים בעיירה הקפידו לציין איכשהו את ה'ממוריאל דיי', יום הזכרון האמריקאי, לפני שהתפנו לעניינים החשובים באמת. כי באמריקה הממוריאל דיי הוא - הפתעה הפתעה - יום שופינג אימתני, עם מס השפתיים או בלעדיו.

פנסילבניה, לשעבר שכנתנו מצפון, היא מדינת ענק עם זכויות היסטוריות, הנחשבת ערש הולדתה של ארצות הברית. בפנסילבניה הוכרזה העצמאות וכן נחתמה בה החוקה, אבל את מקומה במועדון המדינות המאגניבות שלי היא הרוויחה דווקא בזכות השמות היצירתיים של עריה: רידינג, פּוֹץ-וויל ופּוֹץ-טאון; לבנון ובית לחם, אפרתה ואמאוס, וכמובן, איך אפשר בלי וירג'ינוויל ואינטרקורס. שתי האחרונות, אגב, גרמו לי להגות מוכנית במאמר החז"לי הידוע "הכל יודעים כלה למה נכנסת לחופה" (אלא כל המנבל פיו וכו'). מעתה, חשבתי לעצמי, פשוט אמור בלשון נקיה "עברה דירה בפנסילבניה" ונגמר הסיפור.

פנסילבניה מפורסמת גם בזכות הקהילות האולטרא-שמרניות שמצאו בה מקלט סובלני, ירוק ורחב ידיים, ובייחוד בזכות המפורסמת שבהן - הלוא היא כת האַמיש.
האמיש הגיעו לארצות הברית מגרמניה לפני שנים רבות, וחיו להם ברבות ממדינותיה בהשקט ובשלווה, בלי חשמל, מים זורמים, מכוניות או כל סממן אחר של מודרנה, ומבלי לעורר תשומת לב מיוחדת. אבל אז הופיע הריסון פורד, השוטר המסוקס והפצוע מ"העד", שיחד עם קלי מקגיליס החסודה הפך את האמיש לדבר הכי לוהט בחוף המזרחי, וכל זאת רק שעתיים נסיעה מפייקסוויל עיירתי.

התאים לי לחקור את ארץ האמיש באופניים דוקא, גם כדי להתחבר עם דרך האנטי-מודרנה שאימצו לעצמם חברי הכת כדרך חיים, וגם כי מצאתי שזו אחלה דרך לחמוק באלגנטיות מההיפופוטמים האמריקאים עם רכבי השטח המעצבנים שלהם, המציפים את מרכזי העיירות בארץ האמיש ושואלים אותך בלהיטות של ציידי חוגלות: "תגיד, אתה במקרה אמיש? יש פה אמיש? ראית כבר אמיש? אפשר להצטלם עם אמיש? איפה קונים אמיש? איפה שוכרים עגלה של אמיש? מתי אפשר לפגוש אמיש? רגע, מז'תומרת היום סאנדיי והם נחים? אוווף, סטיב, סובב ת'הגה וחפש לנו איזה מקדונלד'ס. לפחות נאכל צהריים".

כך הפך הטיול שלי בארץ האמיש כטיול החניכה הרשמי של האופניים החדשות שרכשתי בארה"ב. ביום נפלא במיוחד שפירגן לי מזג האויר המקומי מצאתי עצמי מדווש בעקבות גללי הסוסים עמוק אל תוך השדות סביב אינטרקורס. הנוף יפהפה. מרבדים ירוקים-ירוקים מתערבבים עם צהוב הקמה. חוות בזוקות על הגבעות בנדיבות הטריטוריאלית האופיינית למדינות הענק של אמריקה. מכל אחת מהן בולט למרחוק מגדל תבואה גדול, שבאחד מתאומיו הטביע הריסון פורד ב"העד" קצין משטרה מושחת תחת מפל אימתני של גרעיני חיטה.


בני האמיש, מסתבר, מאד חביבים. כולם מחייכים ומנופפים לי לשלום. המבוגרים אמנם ספונים ברובם בבתיהם לכבוד יום א', אבל צעירים רבים משתרכים בצדי הדרכים, הבנות תמיד במרחק מה אחרי הבנים, וזוגות צעירים חולפים על פניי בעגלותיהם. אולי כבר עייפו מסקרנים, כי רובם ככולם לא ששים אלי שיחה. נער שרכב מולי על מין הכלאה נטולת שרשרת של קורקינט ואופניים (בתחילה סברתי למראם כי ההתנזרות של בני האמיש מכל סממן של מודרניות חלה ככל הנראה גם על המנגנון הבסיסי למדי של שרשרת וגלגל שיניים, אבל לאחר מכן ראיתי בני אמיש אחרים רוכבים על אופניים תקניות. טוב, אין צורך להגזים. בלי הילוכים, כמובן) אמנם הקדיש עשר דקות תמימות כדי להסביר לי באנגלית מהוקצעת ומנומסת היכן טעיתי בניווט, אך התחמק בעדינות כשניסיתי לשאול אותו לפשר הכלי המוזר עליו רכב בעמל רב.
הסתגרותם של בני האמיש בתוך עצמם, דומה, הותירה לי בעיקר את הצפייה השקטה בהם ובהליכותיהם, פעולה שהזכירה לי מאד את אורחי ורבעי בעת שהייתי פוקד בצעירותי את הטישים של החסידויות הגדולות בירושלים ובבני ברק - עומד על היציע, מוקף מאות חסידים מקפצים, וממקד את מבטי בחסיד בודד על היציע שממול. אחד מתוך מאות רבות. כלפי חוץ נראה בדיוק כמו כל אחד משכניו ל"פראנצ'עס" - קורות העץ הארוכות של הטריבונה - אולם מה מתחולל בתוכו פנימה? מבטי מלווה אותו לדקות ארוכות ובלבי אני שואל: האם טוב לו? האם הוא מאושר, או שאולי הריקוד המונוטוני מחפה על תחושות אחרות? האם החממה אליה נולד ובתחומיה חי עד יום מותו מגנה עליו או שמא חונקת אותו? מיטיבה עמו או שמא מאמללתו מרה?

בראייה שטחית לפחות נראה כי במובנים רבים בני האמיש קיצונים אף יותר מהחסידים שלנו. האם באמת אפשר לחיות בעשור השני לאלף השלישי בתנאים של המאה השמונה עשרה? האם זו ציפייה ריאלית? להגנת שיטתה הנוקשה מנופפת הכת במוסד ה"רומשפרינגה", במסגרתו מקבלים כל נער ונערה מבניה הזדמנות תחומה בזמן לתהות על קנקן "החיים שבחוץ". בזכות הרומשפרינגה, סבורים בקהילה, מוכיחים בני האמיש שחזרו אל חיקה כי בחרו לעשות כן מרצונם, וכי הברית שהם כורתים עם אורח חייה יוצא הדופן היא אמיתית ונטולת פניות. אבל אני מרשה לעצמי לפקפק ולתהות ביני לביני עד כמה ההזדמנות הזו היא אמיתית. ככלות הכל, מהם הסיכויים של נער או נערה שגדלו בקהילה אולטרא-שמרנית ואנטי-מודרנית כזו לשרוד לבד בחוץ? איכשהו נדמה לי כי מרבית נערי ונערות האמיש חוזרים אל הסביבה הבטוחה היחידה שהם מכירים, ולא בהכרח מרצון. האם באמת היתה להם ברירה אחרת?

עוד ועוד זוגות צעירים חולפים על פני בעגלות האפורות, הפשוטות. האישה תמיד ישובה על הספסל, לרוב חובקת תינוק, הבעל אוחז במושכות. כולם מחייכים אלי בנעימות, אבל בעיני כמה וכמה מהם, כך נדמה לי, אני מזהה תסכול ומחנק ודוק של עצב - אולי על המרחב החברתי והגיאוגרפי הצר כל כך הסוגר ככלוב על סעור נפשם הצעירה; אולי בשל חוסר הפשר הגלום בשימור העקשני של העולם הישן - בועה אטומה המשייטת לה ללא כיוון בחללה של המאה העשרים ואחת.

ואולי, תהיתי ביני לביני, אולי כל הענין הזה של האיסור הגורף לנוע בכל מה שאיננו כרכרות וסוסים, נועד להשאיר אותם קרוב. קרוב למשפחה ולשבט ולעין ההנהגה, סמוך לסינר הרעיוני המגן כחומה, עמוק בתחומי תא השטח הסגור והמצומצם של הקהילה.
בינינו, כמה רחוק אפשר להגיע עם סוס ועגלה?

נ.ב. קצת תמונות מהטיול לחבל האמיש תוכלו לראות
כאן.

3 תגובות:

  1. טוב שחזרת, היה מעורר מחשבה כתמיד. כמובן שכל פעם שקראתי את המילה פנסילבניה ניסיתי לדמיין את זה במבטא המשובח של יוני..

    השבמחק
  2. נו נו. ידידי איש המודרנה, תינוק-המערב-שנשבה, שחושב שהוא יודע לזהות דוק של עצב בעיני המסורתיים, ואפילו מהמר שהוא קשור, איך לא, לעובדת היותם מסורתיים, ולא, חלילה, לכך שסתם הם קמו בבוקר על צד שמאל. שיהיה.
    תקרא בינתיים קצת פאמוק ('שלג' תורגם לעברית זה עתה). זה יעשה לך טוב, ואולי גם יפתח את ליבך ומבטך לאפשרויות נוספות...

    איתי

    השבמחק
  3. איתי ידידי,
    עד שאתה בא לי עם פאמוק שלך (מי זה??) - חזור וקרא את מה שכתבתי, ותראה שסייגתי ואמרתי "כך נדמה לי". ומכאן שאיני "חושב שאני יודע", אבל נדמה לי שאולי זה מה שראיתי. הזרם שאתה מייצג בדבריך הוא בהחלט נחמד וראוי, אבל גם הוא לא מחזיק בכיסו את כל האמת. מצוקות חייהם של לא מעטים מקרב צעירי האמיש - המודעים היטב לעולם שבחוץ אך אנוסים לחיות במציאות חיים שלומר עליה שהיא אנכרוניסטית יהיה וואחד אנדרסטייטמנט - ידועות ומוכרות כבר שנים רבות. תוכל למשל לראות את הסדרה הזו ביוטיוב ששופכת קצת אור על הענין.
    http://www.youtube.com/watch?v=PmYmJNsaT-E

    בשורה התחתונה, מסורת ודאי איננה הטוב המוחלט כפי שאיננה הרע המוחלט. כמובן אין לי דבר נגד מסורת בהגדרה, והטור האחרון שלי ודאי יוכיח. יחד עם זאת, גם מילת נשים היא מסורת לצורך הענין. זה לא אומר שיש בה משהו טוב ושמי שמתנגד לה הוא פטרנליסט מערבי ארוגנט. הכל לפי הענין, ידידי. הכל לפי הענין.

    השבמחק