והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום שלישי, 7 בפברואר 2012

זוטות מחיינו 1: חרדים, חרד"לים והתרגיל של מוישה

בקרוב במכון מאיר? (נשים כחיות היער, מודעה בבני ברק).


חרדים:
קצת מופרעים מבית שמש, קצת חוק טל, קצת קריטריונים לדיור מוזל - זרוק הכל לסיר מבעבע (להלן: המציאות הישראלית) הניצב תחת אש תמיד לוהבת ומתלהבת (להלן: התקשורת הישראלית) והנה לנו סיבוב חוזר של ההצגה הכי טובה בעיר כבר ארבעים שנה. אלה בכה (החרדים עלוקות/סחטנים/פרזיטים/אוכלי חינם/משתמטים/כל התשובות נכונות) ואלה בכה ("אבן מקיר תזעק", רדיפות, שמד, "פרעה גזר רק על הזכרים", געוואלד, שיקסע, וכמובן - מרהיבה כל פעם מחדש במורכבותה ובחדשנותה הנועזת - פסגת האוונגרד "תסתלקו מפההה!!") ועולם כמנהגו נוהג עד לסיבוב הבא.

אבל האמת היא שכל משתתפי הקרנבל הזה הם בעלי אינטרס מובהקים משני הצדדים, אשר בראש מעייניהם ניצבת הדאגה הכנה למנוע את היעלמותו מנוף חיינו. המציאות, נראה, דווקא פשוטה הרבה יותר. ממש כמו הכיבוש הצבאי ביהודה ושומרון, גם כאן - יותר מדי אנשים רימו יותר מדי אנשים אחרים במשך יותר מדי זמן. זה עבד לתקופה ועבד לא רע בכלל - אבל זה נגמר, ועכשיו הגיע זמנן של התרמיות הללו להתנפץ אל סלעי המציאות המפוכחת. המצב הנוכחי, במסגרתו מפעילה ההנהגה החרדית כבר כשישה עשורים מערכת מתוחכמת ועניפה של גלגלי שיניים ומנופים שמאפשרים לציבור שולחיה לחיות (גם אם בעוני מחפיר) בלי לעבוד - לא יוכל להתקיים עוד. החרדים שעיניהם בראשם כבר מבינים זאת (ממש כשם שהמתנחלים שעיניהם בראשם כבר מבינים את מה שרוב חבריהם טרם הפנימו). כעת נותר רק לקוות שמדינת ישראל תשכיל להתעשת ולנווט את הציבור הזה למסגרת חיים בריאה ונורמלית בפרק זמן סביר, תוך שימוש אחראי ונבון במערכת המקלות והגזרים העומדת לרשותה.

העסקנים החרדיים מנסים לפמפם לציבורם ולנו השכם והערב שמקדמי השינוי ומאפשרי הקדמה הם הם אויבי המגזר. באופן לחלוטין לא מפתיע - אין שקר גדול מזה. האמת בסיפור הזה, חברים, זוהרת למרחוק למי שרק חפץ לראותה: התעשתות המדינה כאן היא לפני הכל אינטרס מובהק של הציבור החרדי עצמו, זה המובל בידי מנהיגיו אלי בורוּת, נחשלוּת ועוני מנַוול, כמו גם של אלו המכבדים ומעריכים אותו בשל איכויותיו הסגוליות, ורוצים בטובתו ובשגשוגו. הרגע בו מספיק אנשים יבינו זאת יהיה רגע תחילתו של תהליך היסטורי מכונן.


חרד"לים:
התמונה המטושטשת של רותי פוגל ז"ל בעלון השבת של מכון מאיר אכן היתה קרוב לודאי תוצאה של טעות מביכה. המכון גם השכיל למהר ולהתנצל עליה בכנות מרשימה. ועדין, גם הטעות הזו היא בבחינת יוצא מן הכלל המעיד על הכלל, והכלל הוא עצוב ומקומם, בה במידה שהוא מופרך ונלעג. הפסק שמחייב את העלון לטשטש את פניהן של נשים המופיעות בתמונותיו זועק לשמיים בהתחסדות החלולה המקופלת בעצם קיומו. אמנם לא מן הנמנע כי אי אלו רבנים עובדים גם על הענין הזה, אבל לפחות בינתיים, וככל הידוע לי, נשים פוקדות את בתי הכנסת לא בתמונות אלא - תסמרנה שערות ראש!! – במציאות ממש. ואם בהיכל פנימה עוד מוסתרות בנות לילית הפתייניות הללו מאחורי מחיצה - הרי שבתום התפילה כבר לא ניתן עוד להחביאן. ולפקסל את פניהן של מתפללות בשר ודם
, תסכימו אתי, זו כבר משימה מעט מורכבת - בטח ובטח בשבת קודש.

אין דרך יפה לומר זאת, חברים: טשטוש פניהן של נשים באשר הן נשים מעיד על מחסור מדאיג במשאב לא שולי במיוחד העונה לשם "בריאות נפשית". אגב, בעיתונים החרדיים, אלו שהחרד"לים מנסים באדיקות ראויה לציון להדביק את צעדיהם, כבר מטשטשים את פניהן של ילדות בנות ארבע בפרסומות לתחפושות פורים. מה נאמר, תמיד טוב שיש לאן לשאוף.


פייגלינים:
הכל כבר נאמר על התרגיל השפל של פייגלין, שזיהה סוס מנצח ובלי להתבלבל החליט להפיל את רוכבו ולהשתלט עליו. הכל כבר נאמר על חייליו, "מתפקדי הליכוד", שביום פקודה מצביעים בהמוניהם לאיחוד הלאומי ולישראל ביתנו.

ועדין, לו היה הניצול הציני הזה של באג מובנה בשיטה הדמוקרטית מנוצל על מנת להקים מסגרת דמוקרטית חדשה, אולי אף משופרת - החרשנו. אבל בדיוק בנקודה הזו מתגלה פייגלין במלוא שפלותו. "המנהיג היהודי" מטעם עצמו משתמש בפרצה הזו לטובת קידום אג'נדת-עתיד בלתי דמוקרטית בעליל, והוא אף איננו מנסה להסתיר זאת לרגע. האם במדינת ההלכה הנרקמת בדמיונו הקודח יכול היה פייגלין לפלס את דרכו לשלטון באופן בו הוא עושה זאת כעת? בחיים לא. האם הכשל המוסרי המובנה הזה מטריד אותו כהוא זה? הצחקתם את קצה זקנו.

לא צריך להיות פרופסור להיסטוריה כדי להכיר אי אלו מנהיגים שניצלו את השלטון הדמוקרטי בארצם כדי להשתלט עליה ולהפוך אותה למשהו אחר לגמרי. איני בא לטעון לרגע שפייגלין חולק אתם את אותן כוונות זדון, אבל הזיקה המתודולוגית בין שיטתו לשיטתם אינה ניתנת להכחשה.
יאללה, לך הביתה, מוישה.


תגובה 1: