תחנה שניה: בלב הגיהינום
כשסבא של אביחי צור חזר הביתה אחרי המלחמה, ניגש אליו שכן פולני ומכר לו קופסת פח שבתוכה כתב יד. עד מהרה התברר כי זה מקפל בתוכו עדות של אסיר אושוויץ שעבד בזונדרקומנדו, אליה מצורפת גם צוואתו האחרונה - להוציא לאור את כתביו. צור, רתום כולו לשליחות החדשה שנקרתה לפניו, ערך, תרגם והוציא לאור את אחד המסמכים הקשים והמצמררים ביותר שיצא לי לקרוא מעולם.
"בוא הנה אלי, אתה, איש העולם החופשי, שאינו כבול בסורגים, ואספר לך איך נכבל עמי בסורגים, ובשרשראות חישל...
בוא הנה אלי, אתה, אזרח בר-מזל של העולם, החי בארץ ההיא היכן שעוד קיימים שמחה, אושר והנאה, ואספר לך כיצד הפכו הופשעים המודרניים, הרשעים, את שמחתו של עם לאסון, את אושרו הפכו ליגון נצחי, את ששונו הרסו לנצח...
בוא הנה אלי, אתה, אזרח חופשי של העולם, שחייך בטוחים על ידי מוסר אנושי וקיומך על ידי אחריות החוק, ואספר לך כיצד רמסו הפושעים המודרניים והשודדים הרשעים את מוסר החיים, ואת חוקי הקיום כילו...".
במילים אלו פותח זלמן גרדובסקי את חיבורו "בלב הגיהינום", שנכתב במחתרת, ביידיש, במהלך שירותו הארוך של כותבו בזונדרקומנדו של אושוויץ-בירקנאו. לפני המלחמה היה גרדובסקי בחור ישיבה וחבר בית"ר, שהיה לפקיד ממשלתי בעיירה קטנה בפולין. הוא אחז בעט משחר נעוריו, והדבר ניכר בכתיבתו. סגנונו של גרדובסקי מלא פאתוס, אולם בד בבד הוא איננו מגביל עצמו לניתוח רעיוני-הגותי של מציאות חייו. גרדובסקי אוחז בידו של הקורא ההמום ומוליך אותו אל לב המאפליה. יחד עמו הוא יורד אל בונקר ההשמדה ומציג בפניו את אסירי הזונדרקומנדו, המלווים באלם את הקרבנות אל סופם, נפשם נבוכה ונדהמת אל מול המציאות הבלתי נתפסת שהפכה להיות לחם חוקם. יחד עמו הוא מביט בקרבנות הפושטים בבושה את בגדיהם, גברים עם נשים, זקנים עם טף. יחד עמו הוא אוסף אל זרועותיו בחורות צעירות, שהמוות הקרב ממלא אותן תשוקת חיים בוערת והן מבקשות מן האסירים לחבקן ולנשקן עוד פעם אחת בטרם תהפוכנה לאפר. יחד עמו הוא מביט בקרבנות הניגשים אל קציני הס"ס שבצידי מסלול המוות ומטיחים בהם את מררתם ויורקים להם בפרצופם. יחד עמו הוא מאזין אל השירה הבוקעת מתוך תאי הגזים, דקות ספורות טרם ההשמדה. שיר אחרי שיר אחרי שיר, ושירת התקווה חותמת את הכל.
"בלב הגיהינום" מציף מחדש את השאלות המוסריות כבדות המשקל הנשאלות בהקשרם של אסירי הזונדרקומנדו, אשר בראייה פשטנית שיתפו פעולה לכאורה עם המנגנון שהשמיד את בני עמם. נקל כמובן לשער כי זו היתה כוונתה הצינית של החיה הנאצית, אולם האם האסירים עצמם חשו תחושות דומות? עדויות חיצוניות מתארות כי גרדובסקי התעטף בטלית ותפילין לאחר כל משלוח, אמר קדיש על הקרבנות וזעק כי הוא כולו "מגואל בחטא" מחמת מעשיו. ואולם ספרו מתאר תמונה מורכבת יותר, של גזר דין מוות בעינויים שנגזר מיידית על כל מי שהעז להתנגד, של אסירים המומים ותשושי נפש, שהוכנסו לשגרת העבודה עוד לפני שהצליחו להבין להיכן הגיעו, ובעיקר של אופיה המפלצתי של עבודתם, שחשפה אותם באחת לנוראות שבזוועות, והפכה אותם תוך זמן קצר מאד למעין אוטומטים פאסיביים, מתים מהלכים.
אמנם בחלוף הזמן, משהחלו האסירים לעמוד על מהות עבודתם, על מקומם בשרשרת המוות ועל חוסר התקווה שנשקף גם להם - המיוחסים מבין אסירי המחנה, כביכול - היתה זו רק שאלה של זמן עד שיפרוץ המרד. בראשית אוקטובר 1944, התקוממו אסירי הזונדרקומנדו ופוצצו את אחד ממבני הקרמטוריום הגדולים של אושוויץ-בירקנאו, באמצעות חומר נפץ שהוברח אליהם בידי אסירות אמיצות ממחנה הנשים, עובדות כפיה במפעל תחמושת סמוך.
התנורים שפוצצו, כמחצית מסך כל התנורים שפעלו במחנה, לא שבו לפעול עוד. גרדובסקי, כמרבית חבריו, נהרג במהלך המרד.
ששים ושבע שנים לאחר מותו התמלאה צוואתו של זלמן גרדובסקי. "אני כותב את השורות הללו ברגעי הסכנה וההתרגשות הגדולים ביותר", כתב בסוף רשימותיו, שהוחבאו תוך סיכון חיים בקופסאות פח מתפוררות וכעת נחקקו בדברי ימי שואת יהודי אירופה, "לו יראה בהם העולם טיפה, מעט מזעיר, מעולם המוות בו חיינו"...
"בלב הגיהינום", מאת זלמן גרדובסקי. תרגם וערך: אביחי צור. הוצאת "ידיעות ספרים", נדפס בת"א 2012.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה