והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום שבת, 14 בינואר 2012

אריק ויפה

שבועיים לאחר מותה של יפה ירקוני ז"ל, פרסם השבת מוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות סדרת תמונות אשר צולמה בהופעה מאולתרת שלה בחזית סיני במהלך מלחמת יום הכיפורים. את התמונות צילם איציק שוקל, ששהה בכלל ביפן עם פרוץ המלחמה, חש מיד ארצה והצטרף ל"כוח פצי" - יחידת בוגרי סיירות מאולתרת בפיקודו של אל"מ אמציה חן שהיתה כפופה ישירות לאוגדונר אריק שרון.

חיילי "כוח פצי" היו רגילים לראות את הזלדה של שרון מגיעה אליהם מפעם לפעם, אך כשהגיחה מתוכה ירקוני, "יפה וזוהרת", נעמדה על כבש הנגמ"ש והחלה לשיר, לבבות נתמלאו ועיניים נתלחלחו. הגעתה של זמרת מפורסמת כל כך לחזית-של-החזית היתה אירוע נדיר ומפעים, ובמידה רבה אף מעורר השתאות מצד הנועזות הגלומה בו. ואמנם, שוקל מספר כי תוך כדי ההופעה הגיח לפתע מיג מצרי ביעף נמוך מאד והחל לירות בתותחיו לעבר הקהל שהתאסף סביב ירקוני. שרון הדף את הזמרת אל רצפת הזלדה שלו, ותוך שהוא מגונן עליה בגופו ירה עם שאר חיילי הכוח לעבר המיג, שהחל בצלילה חוזרת לכיוונם. המיג נפגע מן הירי, טייסו נטש, צנח, ומיד נלקח בשבי ותושאל (תמונתו, פרוע שיער ומפוחד, מופיעה גם כן במוסף).

בתמונה נראה שרון קרב ונושק לירקוני בתום הופעתה, המיקרופון עודנו אצל פיה. עיני שניהם עצומות, ראשיהם צמודים. אדם שאינו מכיר את הנפשות הפועלות יכול היה להסיק בוודאות רבה שמדובר בזוג נאהבים, באשר קרבתם נראית אקסטטית ממש, כמעט אירוטית. אולם מאחר וכולנו מכירים את הנפשות הפועלות המסוימות הללו ויודעים כי מעולם לא היו זוג נאהבים - נדמה כי קליפה זו נופלת מאליה, חושפת לעיני המתבונן רגע טמיר, נדיר ביופיו, של אהבה והערכה והוקרה והכרת-תודה בהופעתן השלמה והטהורה ביותר, שנצרפה בלהט עוצמתו של המעמד ההוא, על כבש הנגמ"ש בחולות סיני.

(שוקל מספר כי עשרים ושתים שנה לאחר מכן, כשנשלח במסגרת עבודתו לצלם את שרון בחוותו, הביא עמו את התמונות ההן שצילם כחייל. שרון הביט בתמונות ועיניו מלאו דמעות. בו במקום ביקש לקנותן משוקל, שכמובן סירב והעניק לו אותן במתנה).

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה