והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום שבת, 8 באוקטובר 2011

חברתי, מרים מילמן

חברתי מרים מילמן היתה מחנכת במסגרת החינוכית בה שימשתי כרכז לימודי היהדות.

כבר בפגישת ההנחייה הראשונה שלנו הרגשתי כמי שעומד בטבורה של סופה. מרים, שעד לזמן פגישתנו כבר חינכה ולימדה שנים רבות וארוכות, היתה מלאת אנרגיה, תשוקה ובעירה של מי שזו לה שנתה הראשונה במערכת. בפגישות הבאות כבר למדתי להכיר את תופעת הטבע שהיתה; את הנחשול התמידי, המתגבר, של רעיונות ויוזמות שזרם מראשה בלי חשך, מלווה בהתלהבות מידבקת. "הנה בא ההוריקן" התרינו זה את זו בצחוק כל אימת שנכנסה לחדר המורים.

כמי שאחזה בלב ובנשמה גדולים מהממוצע, הכל אצל מרים היה בגדול. כשהתלהבה - התלהבה בגדול, וכשנרתמה - נרתמה בגדול, וכשאהבה - אהבה בגדול, וכשהתווכחה - התווכחה בגדול, וכשנעלבה - נעלבה בגדול, וכשהתפייסה - התפייסה בגדול. היה לה טמפרמנט דרום אמריקאי שנורה מתוכה כלבה מפתחו של הר געש ולא הותיר איש סביבה אדיש או שווה נפש.

ולפעמים, אחרי פגישות ההנחייה או בסוף יום העבודה, היינו יושבים, נטולי לחץ המשימות התמידי, ומדברים על החיים. מרים היתה בשיאו של הליך התחזקות שנמשך שנים ובו מצאה עוגן ומרגוע לסעור נשמתה. במקביל, החליטה להקדים במקצת את מועד פרישתה לגמלאות. השנה האחרונה לעבודתנו המשותפת היתה אמורה להיות שנתה האחרונה במערכת, וחלק גדול מהשיחות בינינו נסב על התוכניות ליום שאחרי. כמוני, גם מרים אהבה מאד לנסוע, והכנפיים שהיו מקופלות בין צלעותיה כבר החלו להיפרש לקראת המסעות הרבים והמרתקים שצפן לה העתיד הקרוב.

אבל אז, רגע לפני, בעוד אחד מן התעלולים האכזריים שהחיים מזמנים לנו - היכתה בה המחלה. כשבאתי לבקרה בבית החולים יכולתי כמעט לראות בחוש את רוחה מנסה להתגבר על סורגי כאבי הגוף ולסעור סביבנו כמקודם. החודשים הארוכים שלאחר מכן, כדרכו של הנגע הערמומי והנבזי הזה, מלאו שיפורים ונסיגות, תקוות והתנפצויות, וחוזר חלילה. בינתיים נסעתי לחו"ל לשנתיים. ידעתי שמרים ממשיכה כל העת הזו במלחמתה ותליתי תקוות באופיה החזק, הנחוש.

מעט לאחר שחזרתי, לאחר מאבק ארוך ועיקש, כזה שרק נשמות עם בעירה פנימית כזו מסוגלות לו, נכנע גופה לשריגים הממאירים שלפתו אותו ונשמתה יצאה למסע הגדול. נכון, לא המסע ההוא עליו דיברנו בהתלהבות של שני אנשי ציפור בחדר המורים. מסע אחר, טמיר ונעלם; מסע אל האין-סוף, בו רוחה, חופשיה ומאושרת, ודאי טסה אל על כחץ שלוח, כְּלָבּה הנורית מפתחו של הר געש, כסערה מתנחשלת. ממש כפי שהיתה בחייה. כמו בשיר המופלא ההוא של זלדה.

נִשְׁמָתִּי
שָׁמַעְתְּ עֲצַת מְחוֹשַׁי
וְדָבַקְתְּ כְּמוֹ אֵזוֹב
בְּקְיר יָשָׁן.
קוּמִי קוּמִי
בַּחוּץ שָׁמַיִם בְּלִי תִּכְלַה
קוּמִי
הַמְּחוֹשִׁים לוֹחֲשִׁים
שֶׁבִּכְסָלַי סְתָו -
אַךְ כְּנָפַיִם אֵינָן נוֹשְׁרוֹת
עַל סַף הַחרֶֹף,
בַּסְּתָו נוֹשְׁרִים רַק עָלִים
שֶׁהִצְהִיבוּ.
בַּחוּץ רוּחַ מְפָרֵק הָרִים
עוּפִי עוּפִי
גַּם צִפֳּרִים נוֹדְדוֹת
טוֹבְעוֹת לִפְעָמִים
אוֹ נִתְקָעוֹת בַּקֶּרַח
(כָּךְ שָׁמַעְתִּי)
אַל תִּפְחֲדִי מִמּוֹתִי.


מרים מילמן הלכה לעולמה ביום כ' בתמוז תשע"א. יהי זכרה ברוך.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה