תמצית של ישראליוּת

מה אתם יודעים. התחלתי לראות 'כוכב נולד'.

זה מוזר במיוחד, כי לא רק שלא צפיתי בתכנית הזו מעודי - אלא אף לא חשכתי ממנה את שבט לשוני בכל הזדמנות שניתנה לי. הלוא מה היא 'כוכב נולד', לכאורה, אם לא סוג של מעצמת קריוקי סגלגלה? כמה אנשים שפויים שאתם מכירים יילכו למועדון קריוקי שלוש פעמים בשבוע? הרי כבר עדיף לקחת דרך קיצור, לתקוע מזלג ברקה הימנית ולהתחיל לסובב נגד כיוון הקורטקס. ובכלל, כמה קאברים אתם כבר מכירים שלא עושים בשיר המקורי מעשה סדום, ומי בכלל מדבר על להשתוות אליו או לעלות עליו באיכותם? עכשיו תוסיפו לכל אלה את כל הרעות החולות הרגילות של הריאליטי טי.וי וקיבלתם תבשיל תפל ועבש כמו צ'ולנט ביום שלישי.

אז מה בכל זאת קרה? קשה להצביע על דבר אחד. אולי זהו הריחוק מהארץ והכמיהה המתמשכת לתרבות ישראלית. אולי על רקע זבל-שלא-ברא-השטן כמו 'האח הגדול' אפילו כוכב נולד מצליחה לזהור באור נגוהות. אין גם ספק שהליהוק של יאיר ניצני - אחד השחקנים המגניבים על מגרש התרבות הישראלי - לצוות השופטים הוא הברקה אמיתית של ההפקה וסיבה לא רעה כשלעצמה להצטרף לחגיגה.

אבל רחוק מעל כל אלה נמצאת הסיבה האמיתית, ולסיבה האמיתית קוראים חגית יאסו. בחורה צעירה משדרות, יפה כמו מלכת שבא, חפה ממניירות כוכבניות מאוסות וכמובן (שהרי לשם מה התכנסנו כאן הערב?) אוחזת בקול מלאכי, זך וצלול כלבנת הספיר. אלוהים ובתי הבכורה עדים ששמתי על יאסו עין מהאודישן הראשון, ולאורך כל התכניות עד כה לא נכזבה תוחלתי לרגע. אבל ברשימה הזו רציתי להתמקד בשיר אחד ומיוחד שביצעה, שנגע עמוק מכולם.

לפני כן, משפט במאמר מוסגר: קשה לכתוב על התרגשות גדולה הנגרמת מיצירת אמנות כלשהי. קשה, שכן ההתרשמות וההתלהבות תמיד תהיינה סובייקטיביות, ותמיד יהיה מי שלא יבין על מה המהומה במקרה הטוב, או ישלח חיצי לעג ישר למרכז הרגשות החשופים במקרה הפחות טוב. ועדיין, אני חש צורך לחלוק את ההתרגשות שחוויתי גם אתכם, בעיקר בשל הגילוי שעומד מאחוריה.

במין חוצפה חיננית ובטוחה בעצמה החליטה יאסו, שמוצאה אתיופי, לשיר שיר שלם במרוקאית. זהו שיר שכתב היוצר השדרותי שמעון בוסקילה לאחר פטירת אמו, ללחן של עידן רייכל. שם השיר, "מיום שהלכתְּ", רומז אמנם על תוכנו גם למי שלא דובר מרוקאית, וכך גם ה"יא מאמא" הנשנית בשורותיו, אך מעבר לאלה - זר לא יבין. בניגוד לכל הגיון, יאסו לא נרתעה מלשיר שיר כזה בתחרות כל-ישראלית מיינסטרימית כל כך, והיא גם ידעה מדוע. האופן בו הגישה את השיר למאזיניה היה כל כך אמין ומשכנע ונוגע, שלפתע מחסום השפה התפוגג כלא היה, הפך בלתי רלוונטי בעליל. אך חשוב מכך: לרגע אחד, על הבמה המנצנצת של כוכב נולד, התגלתה לעיניי - כמו גם לעיני רבים אחרים, אני משוכנע - תמצית שובת עין ולב של ישראליות. ולא, לא ישראליות במובן הקלאסי, הייתי מעז לומר - האנכרוניסטי, של כור היתוך המצרף את כל הבאים בשעריו לכדי עיסה אחת - מוטב אשכנזית. אלא הישראליות החדשה, הנכונה, שהיא למעשה אוסף מופלא של עדות ותרבויות ושפות ומסורות שאינן מתבטלות זו מפני זו, כי אם להיפך - מתערבות ונמזגות זו בזו לכדי תמהיל ססגוני ומרהיב שאין מושלו.

את חטאיי (?) אני מזכיר היום. לא אחת כתבתי כאן רשומות ספוגות ביקורת על מה שתפסתי כהתנהלויות פסולות או מוטעות של ציבורים או מנהיגים בישראל. לא פעם ספגתי על כך ביקורת מקוראים, שמחו על ההתמקדות בשלילי, בחסר. אבל זו בדיוק הנקודה. כי כעומק הביקורת גודל האהבה. כי כל טעות וכל החמצה כואבות וטורדות פי כמה דווקא משום שיש בהן כדי לעכב, ולו במשהו, את מימוש מלוא הפוטנציאל של הפרויקט המופלא ששמו מדינת ישראל, מקום שרק בו יכולה להתרקם נהרה כזו, של נערה אתיופית השרה בטבעיות גמורה שיר במרוקאית ללחן של יוצא אשכנז, ולב שומעיה, מכל מוצא ומכל עדה, נמס וניתך מעוצם היופי והגעגועים.

וכהינמס עלי נפשי, מה אתם יודעים, כבר עלו בי אי אלו מחשבות פיגולים לשלוח (!) מסרון (!!) עם מספר (!!!) לטובת יאסו בגמר הבא עלינו לטובה. אבל הן נמוגו מהר מאד. קודם כל כי בכל זאת, אתם יודעים, גם לי יש גבולות. אבל בעיקר משום שהיא לא באמת תצטרך את זה.

יאסו, חגית!