מוצאי יום השואה תשע"א: הרהורים

בסרט הטלוויזיה "המרד" (Uprising) של ג'ון אבנט על מרד גטו ורשה, יש סצנה מהפכת קרביים. כאשר שרידי הלוחמים מן הגטו מנסים להימלט מחורבותיו הבוערות דרך תעלות הביוב, דוחפים הגרמנים ביעילות אופיינית צינורות מים אל פתחיהן, כדי להציף את התעלות על האנשים הנמלטים שבתוכן. מפלס המים בתעלות עולה עוד ועוד, ופליטי הגטו נצמדים אל תקרתן כדי לשאוף אויר. בתוך ההמולה שומטת אחת הנשים את תינוקה בתוך המים. מיד צוללים הלוחמים לחפשו. מגששים בידיהם במים העכורים, פחד ואימה בעיניהם הקרועות. לבסוף הם מצליחים למשות אותו מן המים ולהחזירו, צורח בבכי, לחיק אמו.

תינוק יהודי בן יומו, אשר אין לו מקום בארץ כולה להסתתר בו. גם לא סדק צר של אויר בתעלת ביוב מצחינה ההולכת ומוצפת בידי הציידים הנחושים הרודפים אחריו לרצחו נפש. אם תרצו, תמצית היסוד הבלתי נתפס בשואת יהודי אירופה, מקופלת בסצנה קולנועית בודדת בת חצי דקה.

במרכז התמונה הזו, שהרכבנו לכבוד יום הולדתו השבעים, נמצא צילום של אבי מן המחבוא בהולנד. ילד. פעוט. אולי בן שלוש. נרדף כחיה בידי ציידי אדם. "אז מה אתה מציע, שנזרוק אותו בחוץ? שנסגיר לגרמנים ילד בן שלוש?" הטיחה מריה ואן דר בֶּרְח - חוואית נוצריה, חסידת אומות העולם אשר אין בנמצא מילים שתוכלנה לתאר את אומץ לבה ואצילות נפשה - כלפי הכומר של הכפר, שבא ליידע אותה באדיבות הולנדית טיפוסית ובדאגה כנה על כך שאף אחד לא באמת קונה את סיפור הכיסוי לפיו הפעוט כהה העור ושחור השיער השוהה בחוותם הוא ילד אינדונזי, כמו גם לשוב ולהבהיר לה מה צפוי לה, לבעלה ולששת בנותיהם אם ייתפסו בידי הגרמנים, אשר בעולם החדש שיצרו אין מקום לילד יהודי בן שלוש, לא על פני האדמה ולא במרתפים ובסדקים שמתחתיה.

סביב תמונת אבי פזורות תמונות נצחונו - נצחוננו. לפעמים זה מרגיש לי כמו נחמה, ולפעמים כמו נקמה, ולפעמים כמו נס, ולרוב כמו נצחון.
ולפעמים אני מתרכך, ומנסה להתרכז בעתיד ובנצחון רוח האדם, זו שאני משתדל כל חיי להאמין בה.
אבל יש בי גם צד אחר, קשה כצור. ובו בוער בי זעם בלהבה משתוללת, מאכלת. ובו בהולם לבי אני שונה וחוזר ושונה: אין סליחה, ואין מחילה, ואין כפרה - עולמית. לעולם לא אשכח. ולעולם לא אסלח.