והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום שבת, 26 בפברואר 2011

פאוזה קאריבית, פרק 4: פרררררררזידנטה


גם ברפובליקה יום ראשון הוא יום חופש, וחנה, יהונתן רות ואני מסתובבים לנו בכיף בגנים הבוטניים שליד סנטו דומינגו (לאחר שהתבקשתי להתחזות לדומיניקני בכניסה, כדי לא לשלם תעריף משולש של תייר). המוזיאון הבוטני מיושן, מעט עלוב. אבל הגנים יפים. בגן היפני אנחנו משתהים יתר על המידה, לוקחים כמה תמונות יותר מדי ומפספסים את רכבת התיירים שלקחה אותנו לשם. אבל לאחר צעידה רגלית קצרה התבררה ההברזה כברכה, באשר נקלענו לעיצומו של אירוע פוליטי כלשהו מטעם מחוז סנטיאגו רודריגז (שככה יהיה לי טוב). זה אירוע פרטי, אומר יהונתן ומסתכל בערגה על כלי הנגינה וציוד ההגברה שעל הבמה. לא נראה לי שנוכל להישאר להופעה. למה לא? אני אומר לו. בואו פשוט נהיה בעד הפוליטיקאים שארגנו אותו.

חמש דקות מאוחר יותר כבר ישבנו על הטריבונה, ליקקנו גלידה (כשרה!) באדיבות נציגי המחוז, שתינו קולה קרה, זללנו צמר גפן מתוק והרענו בהתלהבות לכל פונקציונר שנאם ברוב פאתוס על הבמה. מאחורי הרמקולים התארגנו בינתיים המוסיקאים, הרכב צעיר של מוסיקת מֶרֶנְגֶה, המוסיקה הדומיניקנית הלאומית. שני בונגוס גדולים, סקסופון, גיטרה באס, מין אקורדיון קטן ועוד סוג של פרוקשן שנראה כמו פומפיה גדולה. המקצב של המרנגה מהיר. הנגינה טכנית ותובענית. אבל החבר'ה האלו, בשנות העשרה שלהם, יודעים את העבודה. הרחבה מתמלאת חיש קל בזוגות מפזזים. הריקוד של המרנגה הוא עדין. צעדים קטנים אך מהירים. אחורה וקדימה ואז שמאלה וימינה. בתום כל שיר עולה עוד איזה קרלוס להרביץ בנו גאווה סנטיאגו-רודריגזית עם ריש מתגלגלת ואינטונציה של שדרני כדורגל ארגנטיניים במונדיאל. אחרי כמה משפטים הוא מפנה שוב את הבמה למרנגה והרחבה שבה ומתמלאת פיזוזים. ויוה סנטיאגו רררררודריגז!!

אחר הצהריים אני נפרד בצער מהחבורה המקסימה שאירחה אותי בסוף השבוע ושם פעמיי צפונה. הבחירות לנשיאות בפתח וצדי האוטוסטראדה מלאים כרזות של מועמדים משופמים. מיגֶל ואנחֶל וליונֵל וכריסטובֵּל. כבר מהמבטים שלהם על הכרזות אפשר להסיק באילו אופנים הם מתכוונים "לדאוג לעמֵל הפשוט" או "לתת הזדמנות שווה לכולם". כולם כבר שנים במדמנה הפוליטית המקומית, אלופי העולם ברדיפת שלמונים בסגנון חופשי ועבשים כאתרוג בפסח שני.

אחרי נהיגה של שעתיים אני מגיע לסנטיאגו, העיר השניה בגודלה ברפובליקה, היישר למהומת אלוהים של קרנבל "פרזידנטה", הבירה הפופולרית בקאריביים. יאללה, אני אומר לעצמי, בוא נתערבב קצת. הפארק גדוש באלפי אנשים אוחזי פרזידנטה. לפחות חציים, באופן טבעי, שיכורים כלוט. על הבמה, כך מסביר לי אחד החוגגים, מנגנת להקת המרנגה הפופולרית במדינה, אבל גם הופעת הענק הזו מתנהלת בתבנית זהה לאסיפת הבחירות הקטנה אליה הצטרפנו בבוקר. בסוף כל שיר עולה לבמה איזה פונקציונר מ"פרזידנטה" ומרביץ בקהל גאוות יחידה ומורשת. חברי הלהקה, כל אחד עם בקבוק-פרזידנטה-רק-אלוהים-יודע-איזה-מספר ביד, כבר מתודלקים יופי יופי. בכל אחד מהשירים מכניס הסולן, בסגנון חופשי לחלוטין, עשרות פעמים את שם המותג. הקהל, מצדו, מגיב באטרף טוטאלי. נסו לדמיין, לצורך הענין, פסטיבל גדול של, נאמר, אוסם, שבו משינה מבצעת את "רכבת במבה לקהיר" או תיסלם נותנים בראש עם "היא אוהבת רק ביסלי בצל". קלטתם את הרעיון? פרררררררררררררררזידנטה!!!

התכנון המקורי שלי היה ללון בסנטיאגו, אבל המפגש הבלתי אמצעי בין עשרות אלפי חוגגים לבין מספר כפול של ליטר בירה גרם לי לשנות תכניות והמשכתי לנסוע צפונה. מתישהו כבר כבדו אשמורותיי, ומלון אין. רק קאבאנאס בלי סוף. בהחלטה של רגע החלטתי לעצור ליד בית קפה מקומי, לרדת אל העם ולחפש מיטה כפרית ללון בה. בטוח מישהו ירים את הכפפה.
חמש דקות מאוחר יותר הבטתי כלא מאמין בחדר שהוצע לי. נכון, המחיר זול. ובכל זאת - אלוהים אדירים! ככה עוד לא התכלבתי מימיי, וכבר יצא לי לישון על רצפה של נגמ"ש עם כלבן, הכלב שלו ושני גששים בתור שמיכה. אבל חליק, הייתי עייף מת. בחנתי קצרות מה מלוכלך פחות, הסדין או הציפה של הכרית. הכנסתי את הכרית מתחת לסדין ונרדמתי כמו מלך עד הבוקר.
או יותר נכון, עד מה שהתרנגולים של בעל הבית תופסים כבוקר. בני הזנונים המכורבלים אשכרה התחילו תחרות קוקוריקו בפריקינג ארבע בבוקר ולא הפסיקו עד שמונה. לרומנטיקה כפרית, מתברר, יש כמה וכמה מחירים משלה.
כשיצאתי טרוט עיניים לכיוון הרכב עוד רדף אחרי בעל הבית, ביקש (הפתעה-הפתעה) טיפ והחווה בידו על בטנו.
רעב? אמרתי לו, תתחיל מהתרנגולים שלך.


נ.ב. מעט תמונות מהמסע לדומיניקנית תוכלו למצוא כאן.


2 תגובות:

  1. אה... לוא זכינו גם אנו ושכמותנו, פשוטי העם הדלים במצוות ועניים בדעת, לאזור מתנינו וחלצינו כגדולי אמוני ישראל, להתקושש כאנשים, ולגזור על עצמנו גלות מזככת, למען יסר את הנפש ומרק את העוונות ל"ע! או אז היינו יוצאים כמעלת כבודו לתור את הארץ לאורכה ולרוחבה, לטעום את טעם הגולה הדוויה והגלות השפלה, לנדוד בעמים ובארצות ללא משוא פנים, בפת חרבה וברגל כושלת, בשיממון האלמוניות המנמיכה רוחו של אדם ובייסורי הגוף המביאמו אל מעלות הענווה והיראה היותר נפלאות בע"ה. אך ידענו גם ידענו כי אנו בעוה"ר כתולעת כחושה אנחנו, לא יעמוד לנו כוח גופנו ולא תישא רוחנו לייסורים שכאלה, אשר הם מנת חוקו של כבודו בכל יום ויום במסעו הקדוש אחר בני ישראל האבודים. אחח, מי ייתן ונתברך בצדקתו.

    השבמחק
  2. אני סבור שהלילה ההוא בכפר ליד סוסואה, עם החדר והמצעים והתרנגולים וכל החבילה, מסוגל למרק עוונות של דור שלם, ועוד יישאר עודף.

    וכן, טוב שמישהו עומד סוף סוף על המטרה האמיתית של מסעותיי, באשר סבוני גם סבבוני אי אלו הולכי רכיל וחורשי דיבה המעלים על דעתם, היל"ת, שכביכול להנאתי אני נוסע. ייסכר פי דוברי רשע!

    השבמחק