שתיים בלילה. הכביש הנמתח משדה התעופה לאס אמריקאס אל סנטו דומינגו שומם כמעט לחלוטין. משמאל רובץ, שחור, הים הקאריבי. מבט מהיר על שערי החליפין בלוח אלקטרוני של בנק מקומי מלמד שהדומיניקנים התחכמו לדפוק את עבדכם כבר בצ'יינג' פוינט של שדה התעופה. העיקר שמו שלט מאיר עיניים מעל הדלפק "no commission". יה, רייט.
אני נכנס לעיר בכניסה הלא נכונה, כנראה, כי מהר מאד אני מוצא את עצמי בוואחד סלאם מהג'יהאנם. ערימות של זבל ברחובות. עדת כלבים מזי רעב שאין להם מה להפסיד אשכרה תוקפת חזיתית את הרכב. חולפת עוד שעה סהרורית של נהיגה ברחובות השוממים של הבירה הדומיניקנית, עד שאני מוצא סוף סוף את המלון שלי. אני כותב "שלי" בבטחון שאין לו יותר מדי על מה להישען, כי במלון הזה לא היה ניתן להזמין מראש חדר באינטרנט. מה הסיפור? נגיע למלון ונעשה הזמנה על המקום, אמרתי לעצמי במטוס, מדחיק בעוז את ההכירות רבת השנים שלי עם אחד, מרפי שמו. ואמנם, כמה לא מפתיע, במלון לא נותר חדר פנוי אחד, כמו גם בשני המלונות שלידו. טורניר בינלאומי של משהו, כך הסבירו לי פקידי הקבלה בספרדית מתנצלת והציעו לי באדיבות לגלוש בלובי באתרי התיירות ולחפש מלון אחר. אבל כבר שלוש בלילה. הזמנת חדר באינטרנט ללילה הזה, המתקצר והולך, כבר אינה רלוונטית. נו, שוין. נסתובב עוד קצת. כמה זמן כבר ייקח לי למצוא מלון?
ובכן, הרבה. הרבה מאד. שעה וחצי אחרי, ארבע וחצי לפנות בוקר. לא מלון ולא חצי מלון. גם אין לי באמת מושג איפה אני. בסוף אני עוצר ליד חבורה של חנוונים שמכינים את הבאסטות שלהם ליום הבא. הוסטל? סי, סניור. הנה, ממש כאן. רואה את האורות המנצנצים? סע לשם. מוצ'אס גרסייאס, אמיגוס, אני קד לעברם, נכנס לרכב ונוסע.
ובכן, המקום נראה כמו מוטל אמריקאי ממוצע, אפילו ממוצע פלוס. ח' גדולה של חדרים. דשא באמצע. אבל למה כל כך הרבה אורות מנצנצים סביב השלט? ולמה ליד כל חדר יש חניה מקורה עם שער חשמלי שאוטם אותה לחלוטין? ולמה השומר מסתובב עם רובה בגובה של יניב גרין? ולמה כולם מתחילים לצחקק אחד עם השני כשאני בסך הכל שואל אם אפשר לעשות צ'ק אין וללכת לישון כבר?
חמש דקות וחמש מאות פזוס אחר כך הגיעו כל התשובות במכה אחת. ברוכים הבאים להוסטל נוסח הקאריביים, הקבאנה. כדי לא להביך את הקוראים העדינים שביניכם בואו רק נאמר שבשקית הניילון האטומה שהיתה מונחת על המיטה חיכו לי לא רק סבון ומגבות. יאללה בכיף, אמרתי לעצמי, איך הרעים פעם הרב דרוקמן בשיעור של חנוכה? "להאיר לרבים – במקומות ה-א-פ-ל-י-ם! נפלתי כאבן שאין לה הופכין על המיטה ונרדמתי כמו תינוק.
בבוקר, בתוך אשנב קטן בקיר החדר שיד נעלמה פתחה אותו מבחוץ, חיכתה לי ארוחת הבוקר הזוגית. ליד הצלחות המכוסות, שלא טרחתי אפילו לפתוח, היו מונחים בקפידה כמה וכמה בקבוקונים צבעוניים עם מיני שיקויים ל... איך נקרא לזה... עידוד הדיצה והחדווה. אללה יוסתור, אמרתי לעצמי. וולקאם טו דה דומיניקן ריפאבליק.
(בשבוע שלאחר מכן, אגב, גיליתי שהקבאנאס הם מוסד לכל דבר ברפובליקה. למעשה, יש בדומיניקנית הרבה יותר קאבאנאס ממלונות נורמליים, בטח באיזורים הכפריים. אבל, יו נואו, פעם אחת הספיקה לי. תודה).
נ.ב. מעט תמונות מהמסע לדומיניקנית תוכלו למצוא כאן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה