והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום שלישי, 24 בדצמבר 2019

ד"ש מסבא

את סבא אני זוכר תמיד דרך החושים.
פרוסות דקות של חמאה נחתכות בקפידה ונמרחות על פרוסוניות כאלה, של לחמניה חתוכה לרוחב, עם בזיקה קלה של מלח. מאכל פשוט כל כך, אבל תחת ידיו האמונות של סבא הפך למעדן מלכים שאין לשחזרו.
ברכיים קטנות נחבטות בחיפוי האבן הירושלמי, בעליהן הנלהבים אומצים לטפס אל החלון ולקרוא לסבא שיפתח להם כבר את הדלת (את הדפיקות מעולם לא שמע) כי תיכף מתחיל פרפר-נחמד ואצל אמא ואבא אין טלוויזיה.
חום לוהב, מלווה ארומה חמקמקה של גז מדמיע, בוקע מתנור הגז האימתני שבחדרו של סבא ומבשל אותנו על אש בינונית.
פתותי נסורת עפים בהתלהבות לכל עבר תחת המסור שהחזיק בידיים יציבות, כי גם לאחר שעבר את גיל שמונים - נותר סבא בעל המלאכה הטוב בסביבה לניסור רובי עץ, כולל המחסנית.

סבא ירחמיאל היה הסבא היחיד שהכרתי. סבא אורי וסבתא שרה נרמסו תחת שחור המגף הנאצי. סבתא חנה נפטרה ממחלה קשה מעט לאחר שנולדתי, מותירה את סבא, המבוגר ממנה בכעשרים שנה, לחיות עוד שנים ארוכות בלעדיה
.
עם מות רעייתו עלה סבא מאיטליה לישראל, קנה לעצמו דירונת קטנה בבנין מעבר לכביש ואנחנו הרווחנו, סוף סוף, סבא במשרה מלאה. הקירבה הגיאוגרפית המחודשת עשתה טוב גם לסבא, שאהב מאד את נכדיו והרעיף עליהם - במידה, שכן חסכן גדול היה - פינוקים ומתנות. ואם לנכד היה יוצא במקרה להיות נכדה, או אז שפר עליה גורלה פי שניים, שכן סבא אהב את המין היפה אהבה עזה ונאמנה (תכניות מחול קלאסי נידחות בערוץ הראשון, למשל, זכו לעדנה בבית סבא, שיכול היה להביט בענין רב ובמשך שעות בדמויות הנשיות רוקדות מעדנות בשחור-לבן-מטושטש על מסך התפלצויזיה שלו, ועץ אפרסק צעיר אף שילם בחייו על שהרהיב עוז לצמוח בדיוק מול מרפסת הסלון בבית הוריי, ממנה צפה סבא מדי יום בעלמות החסודות של בית וגן והגלילות. המפגש עם סבא ירחמיאל ועם המסור היציב והנחוש בידיו לא הותיר לאומלל כל סיכוי.

מדי שנה בחנוכה, על אף שהיה בעליו החוקיים של חתן פורטוגזי אדוק, חובב זרקור ובמה – לא ויתר סבא מצדו על כל גינוני הטקס האיטלקיים. את נרותיו הדליק בעקשנות בחנוכיה האיטלקית שלו, שחרף שלל מעלותיה היתה דוגמא ומופת של חוסר פרקטיות ואיימה ערב ערב (בצוותא עם קונסטרוקציית המתכת-זכוכית-פלסטלינה הבלתי אפשרית הידועה בציבור גם כחנוכיה של אבי) לכלות את בית הוריי באש ועשן; את הברכות חיזן ברוב הדר ופאתוס בנוסח יהודי מילאנו ולקינוח שורר את "מעוז צור" בלחן בית אבא. כמו כל מכיתות הזיכרון שאצרו חושיי מסבא, נטמן גם הלחן היפה הזה עמוק בזכרוני, מחכה להתעורר
.

והנה בשבתי לפני כעשור בהגאלדענע מדינה, התארחה מקהלת בית הספר היהודי (תחת ידיו האמונות של חברי יגאל אריכא) בתחנת הרדיו העירונית, ומכל הלחנים שבעולם בחרה לשורר את 'מעוז צור' בלחן יהודי איטליה דווקא, אותו שנסתתר ונחבא מאוזניי מאז פטירת סבא. האזנתי וסמרתי ותחי נפשי. במרחק אלפי מיילים משכונת ילדותי וכמעט עשרים שנה לאחר מותו, בשידור חי ברדיו של בולטימור - שלח לי סבא, דרך עוד אחד מתעלוליו המרהיבים של הזמן, דרישת שלום חמה, מדמיעה
.

(דקה 2:07 ואילך) 



וגם זה נהדר...

3 תגובות:

  1. זיעזעת את כל תפיסת עולמי.
    הייתי בטוח שהחשוף(רד מאה טונים)זרוע קודשך שאבא שר הוא פורטוגזי.כלומר הביצוע אכן פרטוגזי אך מסתבר שהלחן לא.

    השבמחק
  2. ואני פותחת כמה ימים את הבלוג לקרוא את הגיגך בעניין "מכתב הרבנים", ולפתע פוסט חדש מכיוון אחר כ"כ. והאמת שטוב שכך. כמה געגוע וריחות וזכרונות עוררת בי. וגם קצת קינאה שזוכרת עוד פחות מאותו סבא אחד ואהוב. המנגינה אני לא יודעת עם באשמת הרכב התיכון או סבא- אבא שלנו או הזכרון המתעתע שלי, נשמע לי רק לפרקים באותו לחן...
    תודה.

    השבמחק