והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום שני, 5 ביולי 2010

גפילטע פיש

ההופעה של "פיש" (Phish) באמפי  מריווד'ר אשרבקולומביה שברה לי בצורת הופעות של כמעט שנה שלמה. אחרי ארבע שנים פרועות בבאר שבע - לדעתי העיר האוחזת ביחס ההיצע-מחיר הטוב בארץ בתחום הרוק העברי - נחתתי ישר אל השממה התרבותית של בולטימור (שלא לומר - של פייקסוויל, עיירתנו, בעלת הסקס-אפיל של בית עלמין ירקון) ושקעתי בניוון תרבותי עמוק. מבחינה זו, פיש די החזירה אותי לחיים.

א
ז זה מה שהיה לנו:
הכמויות:
פיש - סוג של להקת קאלט (נחשבת ליורשת של הגרייטפול דד המעולים) אבל בטח לא מהגדולות שבלהקות הרוק של אמריקה - הביאה לקולומביה הקטנה והמנומנמת עשרות אלפי אנשים. עוד תזכורת לאיך זה לחיות במדינה של יותר משלוש מאות מיליון איש.

החבר'ה:
למן בואי לאמריקה, שאלתי את עצמי כל הזמן: איפה לעזאזל ההיפים המפורסמים שלה? בכל השאר כבר הספקתי להיתקל ח"י פעמים לפחות: באחינו בני ישראל ובנרדים ובביזנס-מן ובבראד'רז ובנייטיבס ובלוּני'ז ובגיקים ובערסים וברד-נקס ובראפרים ובטריילר-פארק-ווייט-טראש ובהודים ובסיקים ובאסייתים, ואין צורך לומר - גם בכל שילוב אפשרי של כל הנ"ל. אבל איפה, איפה הן הבחורות ההן? והקוקו? והמחורפן? שאלתי את עצמי תדיר. והנה באמפי מריווד'ר, חמדולילה, קיבלתי את התשובה לפנים. כ-ו-ל-ם היו שם, בנעריהם ובזקניהם, ובנשיהם ובטפם, בראסטותיהם ובשרוואליהם, בצינגלותיהם ובקטורותיהם. מתנועעים עם הקצב, מחייכים מאוזן לאוזן ועיניהם דלוקות כשני מסכי אל.סי.די 52 אינץ' בחלון הראווה של בסט-ביי ערב הבלאק פריידיי.

המוסיקה:
פיש מנגנים המון אינסטרומנטלי, ובין לבין משחילים גם כמה מילים. בהתחשב במילים שהצלחתי לשמוע - מוטב שאכן יתמקדו בלנגן. רוצים דוגמא? בבקשה (אמיתי לגמרי, דוּדְז. מתוך "קונטקט"):
The tires are the things on your car that make contact with the road.
The tires are the things on your car that make contact with the road.
The tires are the things on your car that make contact with the road.
The car is the thing on the road that takes you back to your abode.
The tires are the things on your car that make contact with the road.
The tires are the things on your car that make contact with the road.
The tires are the things on your car that make contact with the road.
Bummed is what you are when you go out to your car and its been towed.

הפיש והרְאָיָה היהודית:
בהתחלה קצת בערה לי הכיפה על הראש. בכל זאת, המעמד לא ממש הזכיר התוועדות של ישיבת תומכי תמימים בסבן סבנטי. זו גם לא הופעה של ברי או פורטיס במדינת היהודים, היכן שתמיד תהיינה בסביבה פדחות מכופכפות. הלכתי לברר מחירים של כובעי "פיש" וחזרתי עם זנב מקופל בין הרגליים (אבל עם תשואה נקיה של 25$).
או אז גילה חבר את אוזני ש - הפתעה-הפתעה - חצי פיש הם בכלל אחינו בני ישראל, בני אברהם ושרה, גומעי מנישביץ ומסובבי דריידלים לכל דבר וענין. ובאמת, מעבר לזה שהיה בכך כדי לספק הסבר מצוין לאפו הבנוי לתלפיות של הבסיסט (בבחינת "אפך כמגדל הלבנון צופה על פני דמסקוס, פנסילבניה") - התחלתי גם להרגיש הרבה יותר בחבר'ה (במחקר קצר שערכתי עם שובי הביתה עוד התברר, שכאשר נחה עליהם הרוח - פיש מבצעים גם "אבינו מלכינו" ו"ירושלים של זהב" בהופעות שלהם. אינשאללה בפעם הבאה).

עלים לתרופה:
ברגע הראשון לא ממש הבנתי מה הבנאדם שעומד לצדי בשורה מנסה להעביר לי, כשאין לי בכלל מושג מי הוא. במשנהו כבר מצאתי עצמי, לראשונה בחיי, אוחז ב... ובכן, בואו נקרא לזה "סיגריה תוצרת בית".
מסיבות חינוכיות, רעיוניות וציוניות לא נגלה כאן איך נגמרה ההרפתקאה, אך בכל מקרה האמנתי באמת ובתמים שבזאת הסתיימו צ'ילומינו להערב. לכן, כשחברי אשר הוא כאח לי, הלוא הוא מיסטר לא-קריטי מהמחלקה ללא-חשוב-שמות, הוציא מתרמילו ערכה למתקדמים, עם שלל עשבי בשמים ופייפים ופפירוסים לרוב, והחל לדרוש אל מול עיניי המסרבות להאמין בהלכות פיטום הקטורת - החליטה הלסת שלי להיפרד סופית, אחרי שלושים ושלוש שנות שירות, ודפקה באנג'י חד-סטרי אל העשב (שם נתקלה בבאנג פעיל וניתרה חזרה).

אז כן, באמפי מריווד'ר היה באותו ערב מספיק חומר כדי להטיס אוגדה משוריינת, והשוטרים שהיו שם למכביר לא ניסו אפילו להעמיד פנים שאיכפת להם. אבל - עם החומר או בלעדיו - היו שם אחלה אנרגיות והרבה אנשים טובים ובלתי מזיקים בעליל. כי תגידו מה שתגידו על סטלנים - על פי רוב הם לא גורמים מדי הרבה נזק. או כמו שאמר פעם ג'ורג' קארלין הגדול: "כל הזמן מדברים על מוטיבציה, אבל למעשה, אם אתם שואלים אותי, המדינה הזו יכולה להסתדר יופי עם קצת פחות ממנה. שמתם לב לזה שהאנשים שגורמים להכי הרבה צרות הם תמיד אלה עם הכי הרבה מוטיבציה? רוצחים סדרתיים, נוכלי בורסה, סוחרי סמים, נוצרים-רפובליקנים. כולם חדורי מוטיבציה עד הצוואר. אבל ראסמי, תנו לי סטלן שרובץ כל היום מול אם.טי.וי וקם מהמיטה רק כדי להחליף מים בבאנג שלו, ואראה לכם בחור שלא גורם בעיות לאיש...".

מפי עוללים (הנה זה מתחיל. טינאייג'רים בני חמש):
אני: יונתן, מה אמרת לינון באוזן?
יונתן: It's not your business, dad



תגובה 1:

  1. שמח לשמוע שנהנת.
    בכל מקרה, עקב העובדה שאתה לא מתגורר בארצינו הקטנטונת כבר קרוב לשנה, כנראה אינך מעודכן בנעשה בשוק עשבי העישון בארץ, כך שאני מניח שאינך אחראי למחדל שזה-עתה ביצעת. לפיכך, תן לי לסבר את אוזניך באי אילו פרטים שוליים, רק ע"מ למנוע מחבריך צורכי הסטלה לנתק עמך לאלתר כל קשר.

    אין מה לעשן בישראל כבר קרוב ל8 חודשים.

    אנחנו ניראים כאמריקה בשנות השלושים, מנסה להשיג מעט וויסקי להרטיב את הגרון. סטלנים מסתובבים בראשי חוצות בבגדי שק, מבכים על מר גורלם וצלילות דעתם. רכזי "סידורים" שהיו בעלי קהל לקוחות גדול ממספר האנשים בכותל בליל כיפור מוצאים עצמם מתחננים אצל חברים לשכטה של סופשבוע. אנשי תעשיות כאלו ואחרות בתל-אביב, שמאז הבר מצווה לא חוו מחסור מימיהם, מגלים על בשרם מה ההרגשה של בני נוער תפרנים מישוב דתי מעבר לערי החושך, המנסים לאתר מעט חומרי טעם וריח לקבל את השבת בשמחה. אין כולם, אפילו על בני-דודינו כבר אי אפשר לסמוך.

    המצב כה בקנטים, שאותם סטלנים שעליהם דיברת אתה, המרימים את עצמם מהספה רק ע"מ להחליף את המים בבנאג, כבר הרימו במו ידיהם 6(!) עצרות שונות בכיכרה של עיר (רבין בת"א וציון בי-ם) בקריאה ללגליזציה של אותם פרחים ועלים עליהם מושתתת דוקטורינת בוב מארלי. במו ידיהם המגלגלות הם הדביקו פשקווילים ברחובה של עיר, מבקשים מממשלת ישראל מעט רחמים. משטרת ישראל מעולם לא ראתה שינאה כה רבה, לעומת זה, גוש קטיף ועמונה ניראות כמו אוהל של צו פיוס.

    ובזמן כזה, אתה בא ומתאר לנו כיצד חוגגים הגויים שמעבר לים את הופעותיהם בחינגה של צינגלה, ומעשנים כטוב ליבם, אינם מודעים לרעב והיובש אצל בת-בריתם הגדולה ביותר במזרח התיכון.

    עבדך אינסטלטור המחשבים
    יוסף נ"י

    לכן, אני מבקש ממך בכל לשון של בקשה, כי תמשוך ידיך בעתיד מתיאורים כאלו, ואל תוציא לנו את העיניים.



    אה, וכמובן כל מה שנכתב פה זה דברים ששמעתי, ואין לי כל קשר ישיר או עקיף לכל הנושא. ובכלל מעולם לא ראית, ובטח לא עישנתי דבר או חצי דבר לא חוקי.

    השבמחק