האיש בזקן האפור והמבט הזורח עלה בצומת עמיעד על האוטובוס המדרים תל אביבה, התיישב ברווח על מושב כפול וללא שיהוי מיותר הוציא מתיקו רמקול בלוטוס לא קטן בעליל, חיבר אותו לטלפון שלו על גלי השן הכחולה והחל להשמיע בקולי קולות פלייליסט אייטיז לועזי-עברי עולץ במיוחד, ואם לא די בכך - גם לשיר יחד עמו במלוא גרון (אף שלא ידע מילה אנגלית). חייכתי חיוך גדול, התרווחתי לי בכסאי, סידרתי את הנשק שינוח בנוחות על ברכיי ואמרתי בלבי "בואה סיפור, בואה לאבא". והסיפור מצדו לא אכזב ותיכף ומיד הגיע.
הקפסולה הירוקה חורכת המרחקים 845 לא הספיקה להגיע אפילו למחלף קדרים כשהרטינות כבר עלו בזמזום זועם, הולך וגובר, מכל שדרת הספסלים. הנה כי כן, למרבה חוסר ההפתעה, התוכנית האמנותית שהגה שמחה (השם שהענקתי לו בלבי) לשעתיים הקרובות פחות התאימה לחלק הארי של הנוסעים, ולאחר אי אלו חילופי מהלומות מילוליות בין הדי.ג'יי לקהלו השבוי, אשר שלא הגיעו לכדי פתרון המניח את הדעת - עצר הנהג את האוטובוס בצד הדרך, התקשר לדווח למשטרה וירד לעשן סיגריה.
אודה ולא אבוש, כאן כבר נכנסתי לבעיה. כי במוצב הדרומי שעל גבול עזה חיכה חבר צוות שאחליף אותו, וככל שאהבתי לסיפורי דרך עסיסיים אינה צריכה ראייה - לטחון אנשים ביציאה זה כבר פחות הקטע שלי.
שמחה מצדו לא התרגש כלל מן העיכוב שכפה על שכניו. מראהו העיד שהוא נהנה ממילא מלו"ז משוחרר יחסית. בינתיים הסתיים להתנגן ברמקול הענק She's got it של ונוס (או, בגרסת שמחה: "שִׁיזְגָאדִי") והתחיל "כמה פעמים" של רפי פרסקי. בואנה אחלה שיר, חשבתי מוכנית, אבל המשטרה בוששה להגיע והשעון רץ את מהלכו וביני לבין עצמי התחלתי לתהות איך לעזאזל פותרים את משבר שמחה-גייט וממשיכים כבר לנוע דרומה. נזכרתי באוזניות הסגלגלות שקניתי בתחנת הדלק הסמוכה למוצב בשבוע שעבר, כששכחתי את שלי בבית. לא בדיוק סוגה עילית אבל סך הכל עשו את העבודה, וגם עלו לי איזו מאיה. אלא שהזמן דחק, סף החירפון הכללי עלה והחלטתי שהצר בהחלט שווה בנזק המלך.
ניגשתי אפוא לשמחה, שבינתיים צרח בכוונה גדולה, מניד את גופו קדימה ואחורה, "ואז לקחו לך את השנים הכי טובות, והנה אתה בן עשרים ואחת, ורצית לצעוק כל כך חזק, רצית לצעוק - שכל העולם ישמע, יהה-הה!!" והצעתי לו את הסגלגלות במתנה כמנחה של שלום וכמחווה של רצון טוב, אבל שמחה מצדו הביט בי בבוז השמור לאנשים שאין להם מושג אמיתי מהחיים, הכריז בקול רם מאד ובהטעמה רבה "קפוץ לי, אחי" ושב לסורו. "בבקשה גבר", אמרתי לו, "אני צריך להגיע למוצב להחליף חבר כדי שייצא הביתה. אם תמשיך ככה עם הרמקול אנחנו נתעכב פה גם שעה". שמחה הניף ידו בביטול, וכבר בא להסב ראשו חזרה אל נוף האביב המוריק מבעד לחלון, אבל אז נעץ מבט קהה בנשק ובמדים, ובלי לומר מילה נטל ממני את האוזניות וחיבר אותן לטלפון.
שמחה אמנם הקפיד להמשיך לשיר במלוא גרון מדי פעם, בעיקר את הפזמונים, אבל משבר הרמקול נפתר דיו כדי שהנהג יאות להמשיך בנסיעה.
כשהתקרבנו אל עיבורי העיר הגדולה העיר אותי שמחה משנתי. "הנה, קח את האוזניות שלך", אמר. "אבל נתתי לך אותן במתנה", אמרתי לו, "תשמור אותן, הרמקול הזה יעשה לך בעיות גם באוטובוסים אחרים, תאמין לי".
"תגיד לי, אתה עושה ממני צחוק?", אמר שמחה, "אני מהצאצאים של דוד המלך, אתה ידעת את זה?". הנדתי ראשי לשלילה. "יודע מה זה אומר אחי? זה אומר שבעצם אני מלך בעצמי, ובאמת נראה לך שמלך שומע מוסיקה עם פקקטע אוזניות? מלך שומע מוסיקה עם הרמקול הכי גדול, ומי שלא טוב לו שיילך לחפש!".
שמחה חיכה רגע לבחון את הרושם שהותירו עליי דבריו ואז הוסיף "ותדע לך, זה שהסכמתי לקחת ממך את האוזניות לנסיעה הזו זה רק בגלל שזה היית אתה ולא מישהו אחר".
"למה, כי גם אני מצאצאי דוד המלך?", תהיתי.
"לא", גיחך שמחה, "מאיפה לי לדעת כזה דבר?". הוא שח קומתו אלי והקיש באצבעו על הדסקית שלי, עם הטנק, סמל הגדוד, הרקום עליה. "כי גם אני היית פעם באחד כזה", אמר, "לפני חמישים שנה, בציר עכביש, בדרך לתעלה. אני הייתי הנהג והצריח חטף נ"ט, ואם אתה בשריון אתה מבין לבד מה זה אומר".
"בקושי הצלחתי לצאת מהתא. כל הפלוגה שלי הלכה על הציר שם בלילה. זוכר את השיר ששרתי קודם? כמה פעמים ספרת עד עשר? אנחנו אפילו עד חמש לא הספקנו לספור לפני שהמצרים כיסחו לנו את האמ-אמא, והנה עכשיו אתה מבין למה הסכמתי לך בסוף".
הנהנתי בעצב.
"יופי", אמר שמחה, "אבל זה היה חד פעמי, אז עכשיו קח את אלה בחזרה, למה אף אחד לא יגיד למלך לשמוע מוסיקה עם אוזניות". הוא נטל את זרועי בכפו המחוספסת, תקע את האוזניות המקווצ'צ'ות אל ידי, ושב אל מקומו.
בארלוזורוב ירדנו שנינו. שמחה העמיס את הרמקול הגדול על כתפו, הפעיל אותו בפול ווליום החל ללכת צפונה על דרך נמיר. אחרי כמה מטרים הסתובב אלי במבט זורח, צעק "מלך! אתה שומע? מלך!!" ואז נעלם, ספק צועד ספק רוקד, בעיקול הרחוב.