כילד קטן היה אבא לוקח אותי לשוק מחנה יהודה (להלן, בפשטות, מחניודה) בכל יום שישי. אבא היה אז גבר בשיא אונו, חד תנועה ונמרץ, מפלס את דרכו בהחלטיות בתוך ההמון כחרטומה הבוקע של ספינת קרב. ואני, חולמני, מתנשף וקרוע עיניים, רץ אחריו מתחנה לתחנה וממשימה למשימה.
התחנות שלנו בשוק היו קבועות: פיתות וחלות במאפייה של חָבָּה, פירות וירקות אצל האחים מוסא וניסים לוי, קפה מהשקים הגדולים בחנות הקטנה של אדון דנון עב המשקפיים (ככל הנראה הרוכל היחידי במחניודה שלא צעק צעקה אחת מימיו); ודגים וגבינות אצל אורי ובניו, הדגים נשלפים חיים מבריכת המים הקטנה ומובאים אל קיצם בסגנון עדות המאפיה הסיציליאנית עם אלת עץ לראש (כשאני מתחבא מאחורי גוו של אבא עצום עיניים, אוטם את אזניי בידיים קטנות עמוסות שקיות ומתפלל שהדג פוגש כבר בשלב זה את בוראו - אי שם בגן העדן השמור לדגים הצדיקים שזכו לעלות על שולחן שבת המלכה ולזכות את צאן ישראל קדושים לקיים "כל האוכל דג ביום דג ניצל מדג" - ולא יחליט לעשות לנו סלטות אחרונות של פרידה בתוך השקית באוטובוס חזור).
והנה היום נתהפכו היוצרות, ואני לוקח את אבא לשוק. שמא יסבור הסובר כי אותות השנים יעדנו מעט את תנועותיו החדות של אבא וימתנו את שצף הליכתו? אז יסבור. אמנם הרגליים כבר לא קלות כשהיו, אולם כנגדן הצטייד אבא במקל הליכה אשר בעיניו הריהו כשרביט קסמים לכל דבר ועניין. המעלית בדיור המוגן מבוששת להגיע? ידפוק אבא במקלו בקוצר רוח על דלת המתכת כדי לזרז אותה. התנועה בדרך חברון בשיאה והרמזור ממאן להתחלף? יניף אבא את מקלו כמשה על ים סוף, יעצור את עשרות הרכבים השוטפים כבזק את אחד מעורקי התנועה הגדולים של ירושלים, ויעבור בינותם מעדנות כבני ישראל הקוטפים פירות ותופינים בקרקעית הים והמים להם חומה מימינם ומשמאלם.
והנה גם בשוק מנופף אבא בשרביטו כחרבו הממורטת של בונפרטה, בוקע בעזרתו את זרם האדם השוצף לשניים ומחיש פעמיו בתווך. ואני, גדול ורחב גרם וגבוה ממנו בראש, אץ רץ אחריו כילד חרד, בדיוק כמו אז.
גם כיום קובע אבא את סדר התחנות, וכעת ביקש מראש להקדים ולהגיע לבית המרקחת שבשוק הפתוח. כמה וכמה פעמים חזר על בקשתו ואני אמרתי הכל בסדר אבא, נלך קודם כל לבית המרקחת, בדיוק כמו שביקשת. ומקסימום גם אם נשכח יש עוד בתי מרקחת בירושלים ברוך השם, אין לחץ. אבל אבא מצדו נעץ בי מבט של "אתה לא מבין כלום, סְחוֹרֶק" (שזה משהו כמו "קונדסון" בהולנדית) ואז שב וחזר על בקשתו במשנה תוקף, לעקור מלבי כל פירור כפירה ושאור ספק.
ואמנם, תיכף עם בואנו למחניודה, לאחר שאבא עוד הספיק ערבית זריזה ב"זוהרי חמה", שמנו פעמינו אל בית המרקחת המדובר. הרוקח, לשעבר שכן שלנו בבית וגן, בדרך כלל מצהיל פניו למראה אבא, אך הפעם נתכרכם ונעץ בי מבט מודאג. "מה שלומך רבי דוד", בירך את אבא בלבביות חרֵדה, אך אני כבר יכולתי לחוש את חשרת בשורתו מתקדרת מעל ראשינו, וזו אמנם לא איחרה לבוא. הנה כי כן, מסתבר, ניצחו אראלים את המצוקים, והיהודי הישיש שהיה רוקח לאבא את משחת הפלאים של העלומים לחיזוק שורשי השיער נתבקש בשיבה טובה לבית עולמו. בבחינת "נפלה עטרת ראשנו" מילולית ופיגורטיבית כאחד.
הדבר יצא מפי הרוקח ופני אבא חפו. נזדרז אפוא בעל הבשורה לרכך את הולם בשורתו ושח לאבא כי קיים יהודי נוסף בעולמו של הקדוש ברוך הוא, אמנם בערך בן גילו של הראשון ואולם עודנו בחיים חיותו, אשר רוקח משחת עלומים דומה משל עצמו. אלא שמשחה זו - אין הוא, היינו הרוקח, יכול לערוב לאבא על איכותה ועל תוקף קסמיה.
הבטתי במחזה כשרוי בתוך חלום. לא הצלחתי להחליט ממה אני נדהם יותר, מאבא העומד שפוף, חמש שערות ספוּר עגוֹל עודן מחזיקות מעמד על ערבות הישימון של פדחתו, ומחשב מחדש את מסלול גורל בלוריתו האבודה, מהרוקח, שאשכרה הצליח למכור לאבא כל השנים האלה בלי למצמץ את אשליית רעמתם של שמשון והאריה גם יחד, או מעצם קיומו המתגלה לעיניי של יקום מקביל ובו יהודים ישישים רוקחים משחות עלומים סודיות לשימור פדחות חבריהם לשנתון.
ומכל מקום, אחרי כחמש דקות תמימות בהן היה שקוע אבא בלבטים מהפכי כליות ולב, מעביר מבטים פזורי דעת הלוך ושוב לאורך שורות הקופסאות והבקבוקונים, ננערתי, הנחתי יד רכה על כתפו, ואמרתי אבא, נדמה לי שאפשר לשחרר. אבא נשא אל הרוקח ואלי זוג עיניים שואלות, מסתפקות, ושנינו הנהנו לעומתו הנהון של השתתפות בצער ושל צידוק הדין, נאנחנו סימולטנית ושתקנו. סב אפוא אבא קדורנית אל עבר היציאה, הושטתי לו את שרביט הקסמים שלו, ידי מנחה את גוו השחוח, וקמנו ויצאנו אל שחר של עידן חדש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה