חרבות ברזל: צבא השמיים של רב סרן כצמן

 

מעשה שהיה והגיעני מפי מילואימניק שאספתי לפני כמה שבועות בצומת קצביה, והריני מביאו כאן כלשונו, בשינוי מתבקש של פרטים מזהים.

התגלגלו הדברים, שח לי המילואימניק, ובבלגן של ראשית המלחמה נשלח גדוד החי"ר שלנו למגוון משימות הגנה, ראשית בגזרה הצפונית ואז גם בגזרות נוספות. כל כמה ימים עברו למקום אחר, עד שיום אחד נחתה עלינו משימה בהולה היישר מלמעלה: לרוץ להגן על בסיס מודיעין מסווג אי שם בלב המדבר, לא רחוק ממצפה רמון, אשר מפקדו דיווח בקשר כי תוקפים אותו "טייסות שלמות של כטב"מים".

שלח אפוא הגדוד פלוגת לוחמים כדי להושיע את חיילי המודיעין מפני הנחילים המעופפים העטים עליהם לכלותם. וירד הליל וייצא סרן פלד, מ"פ החי"ר, עם רס"ן כצמן, מפקד בסיס המודיעין, לסיור תצפית רכוב בגזרה. "הנה!", צרח כצמן חצי דקה לתוך הסיור, "הנה כטב"מ, פלד! קדימה, תוריד אותו מהר לפני שייעלם לנו!". פלד סרק עם האמר"ל שלו את שמי המדבר השחורים אך לא ראה דבר. "איפה למען השם אתה רואה כטב"ם, כצמן?", שאל, מבליע חיוך קטן. "הנה, שם", צעק כצמן, "ממש שם, מולך. היה שם אור קטן שזז מהר לכיווננו ואני ראיתי אותו במו עיניי ואני מבקש שתירה עליו בזה הרגע ובלי ויכוחים. אגב, לדעתי ראיתי עוד אחד ממש לידו אז אולי כבר תוריד אותם יחד".

פלד משך בכתפיו. "יכול להיות שפשוט ראית כוכבים, כצמן?" הקשה. "שום כוכבים", פסק כצמן, "בפעם האחרונה שבדקתי, כוכבים לא זזים במהירות ישר אליך. אלה כטב"מים בוודאות, ואני דורש שתוריד אותם עכשיו, תיכף ומיד". פלד תלה בכצמן מבט לאה. "עם מה אתה רוצה שאוריד אותם, כצמן", שאל, "עם התבור שלי?". "אדון פלד הנכבד!", האדים כצמן, קם על רגליו ונופף באצבעו, "אני כשלעצמי אחראי על ענייני איסוף מודיעין, ואם יורשה לי להעיד על עיסתי - אני גם עושה את זה לא רע בכלל. אתה, לעומת זאת, נשלחת לפה כדי להוריד כטב"מים. אז במטותא ממך אל תשאל אותי איך להוריד אותם, אלא פשוט תעשה את העבודה שלך וזהו תודה רבה".

פלד סב לאחור אל חייליו, אך הם רק בהו בו בחזרה, עייפים וקהי חושים. "תגיד", שב ופנה לכצמן, "אני מניח שאם תקפו אתכם כל כך הרבה כטב"מים - בטוח הספקתם לתעד כמה, לא?". "בוודאי", אמר כצמן, "הכל מתועד. קח בחשבון שאלה תמונות באיכות נמוכה יחסית. הן צולמו בשעת בין ערביים או בלילה, כי רק אז הם תוקפים. הם גם עפים מהר מאד כידוע וקשה לתפוס אותם ברזולוציה גבוהה. אבל החומר הראייתי קיים, מנותח ומתויק, כי אצלנו במודעין עובדים מסודר, ובעיקר", שילח רמז עבה כלפי פלד, "בעיקר לא מתחכמים ועושים פוזות מול משימות שאנחנו מקבלים". "כמובן", אמר פלד, "כמובן. אז עכשיו אנחנו נחזור לבסיס ואתה תעביר לי את כל התיעודים שלך ואני אבנה על בסיס ניתוח הנתונים תוכנית הגנה מיטבית אל מול מכלול האיומים הקיימים בגזרה".

עוד באותו לילה העביר כצמן לפלד לא פחות מתשע תמונות, ואליהן צירף פתק חמור סבר המבקש מפלד להניח על שולחנו תכנית הגנה מסודרת עד השעה עשר בבוקר "ובסטנדרטים של החיל שלי ושל היחידה, שלי, בבקשה".
למחרת, בעשר בבוקר על השעון, קיבל כצמן מסרון מסודר מאד מפלד, בזו הלשון:

א. להלן התייחסותי לתמונות שהעברת אמש
תמונה #1: חסידה
תמונה #2: שני עגורים
תמונה #3: אור של אנטנת קשר
תמונה #4: מטוס אימונים מבסיס חה"א רמון, כנראה צוקית
תמונה #5: כתם על העדשה מצד ימין למעלה
תמונה #6: אף-16 מבסיס רמון
תמונה #7: נץ (או דיה שחורה, לא בטוח)
תמונה #8: אף-15 איי מבסיס רמון
תמונה#9: צבר נאה של כוכבים, להערכתי חלק מהדובה הגדולה אבל קשה לקבוע בוודאות בגלל העיגולים האדומים שפיזרת על כל התמונה.

ב. יש לך שעתיים בדיוק להחליף את כל החיילים שלי בעמדות לפי הסטנדרטים המחמירים של החיל שלך ושל היחידה שלך, היות ואנחנו מתחפפים מכאן בשעה 12:00 בצהריים עגול לפי הסטנדרטים של היחידה שלי.

ג. אם תעז לקרוא לנו שוב - אדווח עליך ישירות לקמ"ן הפיקוד, שהוא במקרה גם גיסי

ד. בהצלחה.

חברי אלון קמחי ז"ל

הוי אלון האהוב, אלון המתוק. נפש זכה וברה מאין כמותה. אדם מופלא שכולו אהבת הבריות ושמחת הלב ועין טובה.
אלון, שזכיתי להכיר בשבתנו יחד בישיבת הקיבוץ הדתי בעין צורים, והפכנו חברים טובים מאז.
אלון, שאירחני בביתו ושמח שמחה גדולה כל כך על כל עציץ וכל פרח שגידל, ועל כל פיסת נוף וצמרת עץ וציפור שנגלו מרום מרפסתו.
אלון, שלא נתן למגבלות גופו להבריך ארצה את נשמתו המאירה.
אלון, שכל מי שפנה אליו נענה תמיד בקיתונות של אהבה ועידוד.
אלון, ששיתף מדי יום בעמוד שלו כאן באדיקות ובמסירות אמרות כנף ופתגמים שכולם בונים, מעצימים, נוסכים כוח.
ולפעמים היו הפתגמים נטולי מקור ורק אחרי לחץ עדין הסכים להודות שכתבם בעצמו, וכמה פעמים אמרתי לו יא אללה שלך אלון, איזה פתגמאי בחסד אתה, איך לא הוצאת עוד ספר פתגמים משל עצמך?
ואיך הספר הזה כבר לא ייצא לאור בחייו. ולוואי שייצא אחרי לכתו.

צר לי עליך אחי אלון, נעמת לי מאד. נפלאה אהבתי לך עד עמקי לב.
נוח בשלום, חבר יקר. תהא שלמה מיטתך.

חרבות ברזל: מי כעמך ישראל - קו עזה 1

האוטובוס עם היהודים האמריקאים מכל רחבי ארה"ב שנחת אצלנו במוצב לעשות לנו ערב על האש של השמחות.
האחים היקרים הללו, שחתכו ולשו ותבלנו וצלו וערכו, בשיא המרץ, בקור מקפיא, (לצלילי שירים כמו "טֶייק מִי דָאוּן טוּ בְּנֵי בְּרָק סִיטִי קוֹז יֵשׁ הַרְבֵּה מִצְווֹת שֶׁעוֹד לֹא עָשִׂיתִי").
ביניהם כאלה שיכולים להיות ההורים שלי.
והכל במאור פנים, בחיוך גדול, באהבה. ואז גם לא הפסיקו לומר לנו תודה.

האברכים החרדים מאופקים שהזמינו קבוצות קבוצות מאיתנו אליהם הביתה ומילאו שולחננו מכל טוב, תבשילים ושתיה ומתוקים ומגדנות; נשותיהם מעתירות על ראשינו ברכות וילדיהם הקטנים מציצים נרגשים מחדרי השינה, נועצים עיניים באטרקציה החד פעמית - חיילים בסלון. "חכה חכה", חייך מארחי, "מחר בחיידר הם יהיו כוכבי היום".

המתנדבות והמתנדבים במתחמי הפינוק בצומת גילת ובאופקים ובשובה ובמושב פטיש ואיפה לא, מבשלים ושרים, מסנדבצ'ים ורוקדים, מוזגים ומחבקים. עיניהם זורחות והם מלאים אהבה לכל חייל וחיילת. האנשים והנשים הדורכים את צעדינו; המלאכים השומרים שלנו.

הרב זאב גולדשטיין, רבה הראשי של דרום אפריקה, שעבר חייל חייל במתחם הריענון בשובה, חיבק ובירך וחילק מכתבים מתלמידי בתי הספר היהודים במדינה כמי שמחלק אוצרות יקרים מפז.
והחיילים מצדם נענו לו בשירה ובמחיאות כפיים סוערות.

וִים ומתיאס, שני המתנדבים המתוקים מגאודה (חאודה), הולנד, שעשו את כל הדרך מארצות השפלה למתחם הריענון בצומת גילת ומכינים לחיילים צ'יפס עם רוטב הולנדי סודי ומשובח מחמאת בוטנים ("תראה", הם מצביעים בגאווה, "יש לנו אפילו תעודת כשרות!").
"אנחנו נוצרים", אמר לי וים, "אנחנו מאמינים בישו וישו היה יהודי, לא? אז איך אנחנו יכולים לא להיות פה עכשיו יחד אתכם? כשכל זה התחיל אמרתי לכל החברים שלי בהולנד שעכשיו הזמן לתפוס צד בלי להתבלבל ובלי לגמגם. אז הנה, עכשיו אני פה על הצ'יפסר, תורם את חלקי".

איש ההמבורגרים מצומת גילת שחגג שלשום יומולדת אבל לא הסכים לזוז מהמנגל, אז בני משפחתו הביאו את העוגה והבלונים עד אליו.
הבן שלו, שהקפיץ אותי מאוחר יותר לאופקים, סיפר לי על אביו, שקם כל בוקר בחמש לעבוד במכולת המשפחתית, עובד שם עד שבע בערב ואז נוסע ישר למתחם שבצומת, עומד אצל המנגלים הגדולים ומכין המבורגרים לחיילים עד אחת עשרה בלילה.

אורי ממודיעין, שאירגן לפלוגות שלנו מכונת כביסה ומייבש וטלוויזיות וספות ובגדול כל מה שהנגרר שלנו יכול היה לשאת. הסתובבנו איתו בכל רחבי העיר והוא שלף לנו את המכשירים והרהיטים מכל מיני מחבואים: מתוך מכוניות ומקרבי חניונים ומתוך חדרי מדרגות ואפילו מנקודת מסתור מאחורי איזו דלת סודית בקניון עזריאלי, ותוך כדי עוד בלש בערמות האיסוף שליד הפחים כדי לאתר לנו מציאות נוספות.

אבי ומאיר, שני הפיזיותרפיסטים מניו ג'רזי שבאו לפה לשבועיים להתנדב ב"עלה נגב" עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים. את אבי פגשתי בערב על האש של החבר'ה האמריקאים במוצב, ואחרי שקצת התחברנו העזתי להתייעץ איתו על הברך שלי, שנדפקה בצו שמונה הראשון בגבול הצפון. בלי להתבלבל הזמין אותי אליו ל"עלה נגב" כדי לעבוד איתי על תרגילים לשיקום הברך ואז הכיר לי גם את אבי חברו, שנחת מארה"ב כמה שעות קודם.
כך מצאתי את עצמי עם שני פיזיותרפיסטים מומחים, אחים יקרים מארץ רחוקה, שיצאו מגדרם כדי לעזור לי במשך שעה ארוכה (ואז גם ביקשו, בנימוס אמריקאי מקסימלי, ואף קיבלו, להצטלם עם הנשק).

כמה כאב צף פה, על הצירים, ביישובים, בנובה, בצמתים עם הפנים היפים הניבטים אליך בכל אשר תפנה מהמדבקות ומהשלטים.
וכנגד זה - אהבה, חיבוק ועיטוף אינסוף בכל אשר נפנה.

צו שמונה #2, קו עזה, סוף שבוע ראשון.
בתמונה: על מחט אורן, כביש 232, אזור צומת מעון

חרבות ברזל: הפוגה אזרחית

 1. באזרחות, לפחות עד שיקראו לנו לחזור.
כולם שואלים אותי איך אני, ואין לי כל כך מה לענות. בעיקר מוזר לי.
המלחמה ממשיכה, שני הגדודים האחרים של החטיבה עודם פרוסים על קו הגבול, ואילו אנחנו פתאום שוב אזרחים, אחרי חודשים בחאקי.
בבוקר הראשון חיפשתי שעה את החגורה שלי, אבל היא נפלה כנראה ברווח שבין החגים למלחמה ונעלמה לה. בסוף, בלחץ הזמן, חגרתי עם הצבאית והוצאתי חולצה. נראה לי שלא שמו לב.

2. חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל חָדֵלּוּ:
בדרך לעבודה שמעתי ברדיו לולן מאחד המושבים של הגבול. כל יום חרף נפשו ועלה ללולים המטווחים, לאסוף ביצים, למלא מים, לשים תערובת. באחד הימים כמעט נהרג. הקורנט פגע כמה מטרים ממנו. למחרת - כשבא לעלות שוב, כי אחרי הכל תרנגולות אי אפשר להאכיל בזום - אמר לו הצבא "חסוּם, תסתובב ותחזור".
מה הוא אמור לעשות עכשיו? ואם הצבא יירה פגז או שניים "בתגובה" אל "מקורות הירי" - זה ישנה במשהו את העובדה שהאויב עושה ביישובי הגבול כבתוך שלו? זה אמור לגרום לי איכשהו להרגיש טוב יותר בתוך הענן הגדול?
זה לא.

3. חבר ותיק:
"אני פליט בארצי. עקור, תלוש, מובס. כל חיי חייתי בעיר הצפונית, אבל לחזור אליה אני לא חוזר יותר. די, אני בן חמישים ושבע ונשבר לי. המדינה שברה את החוזה איתי אז אני שובר אותו בחזרה. אתה יודע מה זה שלושה חודשים בחדר של מלון? מה זה עושה למשפחה? מה זה עושה לדימוי העצמי? אף אחד לא מדבר איתנו, אף אחד לא נותן לנו אופק. תגיד, אנשים רואים אותנו בכלל? סליחה, זה לא אישי, אבל אתה, נגיד, רואה אותנו? אתה חושב שאתה יכול להבין מה אני עובר? תן לי לומר לך, אתה לא יכול. גם אני לא הייתי יכול אם זה לא היה קורה לי בעצמי. למה בכלל שיחררו אתכם, תגיד לי? לפחות היינו יודעים שאנחנו סובלים בזמן שאתם סוגרים שם בשבילנו את הסיפור, אבל לא נתנו לכם להתחיל אפילו. לחזור לפני שתעשו את זה הרי לא נחזור, אז עוד כמה זמן אני אמור לגור בחדר של מלון? שנה? זו העסקה שהמדינה מציעה לי? אה? דבר, תענה, תגיד לי משהו!".
שתקתי.

4. כמעט כל ערב קלסתרים חדשים על המרקע, מאירים כזוהר הרקיע.
בצבא היה לי לאן לברוח מזה. עכשיו כבר אין.
בני אור מופלאים, יפי תואר, צוחקים, עיניהם בורקות. כל החיים לפניהם.
בקרבי ההורים, האחיות והאחים, הרעיות, הילדים, כבר מתחתר כאב הנסירה כלבה שחורה, חורץ תלמי יגון בפניהם, שח את קומתם, ממלא את ישותם כעשן ההולך ומתפשט בחלל סגור.
שיירה ארוכה, על נתיב מסוכן; שיירה, לאיפה את הולכת?!?!

5. מאה שלושים ושישה מאחיי ואחיותיי נמקים במרתפי בני השטן.
מאה שלושים ושישה. בסיוטים הכי גדולים שלנו לא דמיינו גם לא שישית מזה.
קם איתם בבוקר והולך לישון איתם בלילה. לא יודע את נפשי.
בחדשות מדברים על לחזור לאט לאט לשגרה. אז ככה תיראה השגרה החדשה שלנו? ניפגש ונצחק ונשב בבתי קפה ונלך להצגות ולקולנוע ולהופעות ונרקוד ונבלה כשעשרות עשרות אחינו ואחיותינו רמוסים בשביה במעמקים תחת מגפי השפלים?
מויחל טויבעס על השגרה הזו.

6. נקודות אור מחזקות 1:
חיבוק המתמשך מיהודי העולם, בצבא ובאזרחות גם יחד.
אחינו בני ישראל האהובים די בכל אתר ואתר, איזו משפחה מופלאה אתם. אנחנו. אחודת נשמות וחבוקת זרועות ומשולבת פעימות-לב חרֵדות של כאב ודאגה ותקווה ותפילה.
ואיך גם בעולם קר ומנוכר - אִתכם אנחנו אף פעם לא לבד.

7. נקודות אור מחזקות 2:
הדור שכולנו הסתלבטנו עליו בעוקצנות של אוהבים. "המילניאלז", דור הסמארטפון הטיקטוק והסטוריז באינסטגרם שהתנער כארי והסתער להגן על הבית בכזו טבעיות פשוטה.
צוואות מוצפנות בפלאפונים מתגלות לאחר נפילת כותביהן. אותן שורות חורזות כה רבות מהן...
"חייתי חיים טובים ומלאים"
"תודה לכם על הכל"
"אוהב אתכם ואוהב תמיד"
"תהיו בשמחה אחרי לכתי, תחיו בכל הכוח"
איזו שלמות אישיותית, כמה טוהר. אלו בגרות ועמקות להתקנא בהן.
מי אתם? מי אתם? כיצד נחבא כל האור הזה מעינינו?
מי אתם? מישירים מבט אל המוות בעיניים טובות, נכונות, נחושות. עזי נפש כנמרים, מסתערים קדימה אל מול אש תופת נוכח בני החושך העולים עליכם במספרם עשרת מונים ויכולים להם; צועקים לאחיכם הנצורים בבונקרים "תגידו שמע ישראל, תגידו שמע ישראל"...
לא שמע ישראל של הגלות. שמע ישראל של אריות.
הלוואי שביום שאחרי תעלו אל על, כפארות העזות שאתם, תדחקו הצידה את קליפות הגזע הישנות, תפריחו את עלוותנו ותחדשונו.

בתמונה:
"20 הדקות הטובות בחיי, עלינו לפה בזחילה, נפצעתי ויש מטח עכשיו. חושב עליך ואחשוב כל המסע. אני אוהב אותך"
מילים שכתב בפנקסו סגן יואב מלייב, קצין תקשוב בגדוד עוז 77 של חטיבה 7, לחברתו. בשארית כוחותיו, בדקות האחרונות לחייו, כשהוא שוכב פצוע קשה לאחר שנפגע בקרב שניהל כמפקד כיתת הכוננות בבסיס זיקים.

חרבות ברזל: הקאמראד

לפני כמה ימים נסעתי לאיזה בסיס צפוני שכוח אל למשימת פריקה/העמסה צבאית סתמית ומשעממת, הגם שהתגלתה למפרע כמשימה עם פוטנציאל להעלאה בדרגה שלא כדרך הטבע. כל הדרך הייתי עסוק בלחשב את קיצי לאחור, שכן הנהג שקיבלתי רצה כנראה עד מאד להתקבל לקורס טיס, ומשלא צלח הדבר בידו שיקע את יגונו, ובעיקר את תשוקתו העזה למהירות מאך 3 ומעלה, אל תוך דוושת ההאמר.
ומכל מקום, בסוף הגענו בשלום לבסיס ההוא, בחסד האלוה עלינו, והנגד המקומי ציוות לי כמה מילואימניקים שיסייעו בידי לפרוק ולהעמיס.

אחד מהם, בחור גדול ממדים עם משקפיים עבות ושיער קוצני, ענד על חולצת הב' שלו, מעל לכיס שמאל, לא פחות מארבע מדליות סובייטיות מהדגם המפואר. חיוך גדול נמרח לי על הפנים. "מה נסגר עם המדליות, קאמראד?", שאלתי בבדיחות הדעת, אבל הבחור הגדול רק הטיל שתי מיטות מתקפלות על שכמו, הסתובב ולא ענה.

אחר כך, כשחיכיתי בהאמר לטייס הפרטי שלי, ניגש לאין-חלון, החווה בידו במבוכה על המדליות המעטרות את חזהו ואז סיפר לי על סבא שלו, תיכף בן מאה, שגר אצלם בבית וכמעט לא מדבר, "יושב על הספה בסלון עם שמיכת צמר מול הערוץ ברוסית ושותק".
ואיך מהשביעי לאוקטובר משהו התחיל לבעבע בקרבו, הפך חסר מנוחה, נדבק למסך, ניגב שוב ושוב את עיניו הלחות, אבל המשיך לשתוק.

וכשראה את נכדו עולה על מדים - נרעד, קם בעמל ממושבו, הלך לחדרו וחזר עם קופסת קטיפה שחורה. "המדליות שלו מהמלחמה הגדולה. ותאמין לי, לא יודע כמה זמן לא דיבר איתי יותר ממילה, כמה שנים טובות אולי, אבל ליד הדלת הוא שם לי את המדליות ביד ואמר לי שאני ממשיך עכשיו את המלחמה שלו ושאשים את אלה על המדים. הנה ככה בצד שמאל, הראה לי, ווֹט טָאק".

"ותשמע, זה באמת קצת מביך וכולם מסתכלים, וחלק גם אומרים כל מיני דברים. אבל אצלנו סבא, דְיֶידוּשְׁקָה, זה דבר קדוש. אז אני שמתי, כמו שביקש ממני. הנה, עכשיו אתה יודע מה הסיפור".
"בחיי", אמרתי, "איזה אלוף אתה, קאמראד". וירדתי מההאמר ונתתי לו חיבוק.

חרבות ברזל: שיר החנייה

יוֹם אֶחָד אֶקַּח אֶת הַנְּכָדִים שֶׁיִּהְיוּ לִי

לְטַיֵּל בָּעִיר הַצְּפוֹנִית

וְאַגִּיד לָהֶם, "בּוֹאוּ נִכָּנֵס לַסּוּפֶּר, מְתוּקִים

וְאֶקְנֶה לָכֶם בָּנָנִית"

וְאָז, בַּחַנְיוֹן, אַגִּיד בְּנוֹנְשְׁלַנְט

רוֹאִים תַ'חֲנִיָּה הַהִיא, הַכְּתוּמָה?

סַבָּא גָּר בָּהּ שְׁלוֹשָׁה שָׁבוּעוֹת

פַּעַם, בַּמִלְחָמָה

חרבות ברזל: שישה שבועות

הַזְּמַן נֶעֱצַר עַל שִׂמְחַת תּוֹרָה

כְּבָר שִׁשָּׁה שָׁבוּעוֹת תּוֹפְסִים תַּ'גִזְרָה

יָשֵׁן בְּחֶנְיוֹן, הָרְחוֹבוֹת נְטוּשִׁים

בַּכְּבִישׁ הָרָאשִׁי מְטַיְּלִים נַגְמָ"שִׁים

כָּל בֹּקֶר מַשְׁכִּים, הַכָּאפָה מַכָּה בִּי

מְצַחְצֵחַ שִׁנַּיִים בִּסְנִיף שֶׁל מַכַּבִּי

בַּחֲדַר הַכֹּשֶׁר הָרֵיק יֵשׁ מִקְלַחַת

פַּעֲמַיִם בְּיוֹם אַזְעָקָה מִצְטַוַּחַת

מֵטֶר מִפֹּה תּוֹתָחִים רוֹעֲמִים

הִפְסַדְתִּי בְּדַמְקָה שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים

שִׂחַקְתִּי קְצָת קָאטָאן, אִבַּדְתִּי עִנְיָן

שִׁפְצַרְתִּי אֵפוֹד, הִשְׁלַמְתִּי מִנְיָן

מִיַּנְתִּי מַדִּים, סָחַבְתִּי מַנָ"קִים

הִקְשַׁבְתִּי, הִכַלְתִּי, סִפָּרְתִּי מוֹרָ"קִים

קָרָאתִי תַּ'סֶפֶר שֶׁל אֵנְדֶּרְסוֹן קוּפֶּר

פָּרַקְתִּי זִוּוּד עִם עֲגָלָה מֵהַסּוּפֶּר

הִרְצֵיתִי לִקְצִין מַרְגֵּמוֹת עַל מָרָנוֹס

הָפַכְתִּי מֻמְחֶה לְסֶנְדְּבִיץ' קַבָּנוֹס

אָכַלְתִּי שֶׁמֶן עִם קְצָת מָקָרוֹנִי

בַּלַּיְלָה בָּכִיתִי עַל לִיאֵל חֶצְרוֹנִי

וְיֶלֶד אֶחָד שֶׁפָּגַשְׁתִּי בָּרְחוֹב

חִבֵּק וְאָמַר לִי "תִּשְׁמֹר עָלַי, טוֹב?"

חרבות ברזל: שבר בת עמי

משהכל התחיל וגויסתי, לא הייתי באף הלוויה או שבעה, למעט שבעה אחת של משפחה יקרה ללבי שהצלחתי לצאת אליה. ידעתי שבהזדמנות הראשונה שאצא ואוכל אלך להר הרצל, לשהות קצת בתוך הכאב והצער שירדו כשמיכה שחורה על הארץ.
הגעתי להר באור בין ערביים. חלקה שלמה כבר הולכת ומתמלאת קברים רעננים. לצד כמה מהם כורעים אנשים ונשים; מלטפים ולוחשים, מלטפים ושותקים.

על קברו של רב"ט אדיר טהר, לוחם גולני שנפל בקרבות שמחת תורה, חגגו לו משפחתו וחבריו יומולדת עשרים, עם שני בלונים ענקיים כסופים בצורת "20", שני זרי בלונים גדולים בצהוב וירוק ואפילו עוגת קצפת. הם הציעו לי פרוסה, והגולה שהלכה והתעבתה לי בגרון עוד קודם איימה לפרוץ החוצה דרך העיניים. סירבתי בנימוס וברחתי קצת לחלקה שמעל, לומר שלום לחבריי מלבנון שנשארו שם בני עשרים ולבקש מהם לדאוג טוב טוב לכל החבר'ה החדשים שרק הגיעו.
אחר כך, כשירד החושך, חזרתי והסתובבתי לאור הפנסים בין תלי העפר הלחים והמצבות החדשות; מביט ומסתמרר, קורא ונזכר.

אישה אחת, נמוכה וכסופת שיער, ידיה עמוסות שקיות ניילון ובקבוקים ריקים, נעמדה לידי ועיינה עיון רב בנשק ובסמל הגדוד שעל כובעי. "זה לא עוזי, נכון?", שאלה לבסוף. "לא", אמרתי, "זה M-16". "לבעלי היה עוזי", אמרה בשקט, "הוא היה בחי"ר. אתה לא בחי"ר, נכון?". "נכון", עניתי, "אני בשריון". "זהו", אמרה, "כי ראיתי את הטנק על הכובע שלך. אני באתי לבעלי, הוא פה למטה. כמעט כל יום אני באה אצלו. שמעתי אותם שרים 'היום יום הולדת' אז עליתי לפה למעלה לראות. לא שומעים פה שירים כאלה בדרך כלל". "נכון", אמרתי בשקט, הגולה שבה ומתעבה בגרוני. האישה שתקה.
"ולמה אתה באת?", שאלה לבסוף. משכתי בכתפי ושתקתי.
"ולמי באת?", הוסיפה והקשתה. שתקתי שוב.
אחר כך החוויתי בידי סביב ואמרתי "לא יודע, נראה לי שבאתי לכולם".

חרבות ברזל: מלחמת בני אור - 2

בכי אחד ביום.
לא בשעה מוגדרת, לא בהפרשי זמן קבועים, אולי מדלג יום אחד פה ושם.
אבל, בגדול, בכי אחד ביום.
בדרך כלל בלילה, תמיד כשאני לבד.
מתפרץ כמו לבה מתהומות הנפש, שוטף בלי מעצורים.
כך כמה דקות, עד שהנפש נשטפת, ואז חוזרים ללו"ז, למשימות, למטלות.

לפעמים הבכי-אחד-ביום שלי הוא דווקא נגזרת של שמחה, כמו שמחת נישואיה של הילה שלנו מהגדוד, כמו החתונה של אורן וייס ששני הוריו נרצחו בבארי.
לפעמים גואה מול הלוויות הנופלים.
לפעמים נוכח המחשבה על החטופים.
ולפעמים מעומקי הזוועות של השבת השחורה.

היום התפרץ למשמע ידיעה בחדשות: זוהתה גופתה של רות פרץ, הנערה בעלת הצרכים המיוחדים שרקדה במסיבת הטבע יחד עם אריק, אביה, ואז נרצחה יחד איתו.
אריק, קראתי, היה אבא מהאגדות; לקח את בתו לפסטיבלי מוסיקה בכל העולם. המוסיקה היתה צינור החיות של רות, שהיתה כובשת את הרחבה, מניעה את כיסא הגלגלים שלה אחורה וקדימה וזורחת משמחה.

בכיתי על פסגת האושר הזו, שנתהפכה בן רגע לפלצות אשר נכחה הליט פניו גם אשמדאי בעצמו.
בכיתי על האימה; איך אפשר לברוח מפני המרצחים עם ילדתך שבכיסא גלגלים? ילדתך האהובה, שכל חייה היית לה מבצר ומגן, ועכשיו...
ובכיתי על בני האדם שהיו אריק ורות, שתי צלעות של אבן טובה אחת, יקרה מכל יקר. על בני האור שהיו, קורעים יחד את כבלי הגוף ומתרוממים אל על עם המוסיקה. לו הייתי זוכה לראותם רוקדים יחד - היו זולגות ממני דמעות של התרגשות והודיה, על שישנם אנשי אור כאלה כאן לצדנו בעולם; על המזל שנפל בחלקי לראותם במו עיניי.
ולמולם, בני החושך שצדו אותם; הארורים, מצורעי הנפש, ילידי השטן, אלה שכל בשורתם לעולם היא מארה ואפלה וצלמוות. הם וודאי כיוונו נשקיהם אל האב ובתו האומצים לנוס על נפשם וגיחכו נוכח המטרה הקלה שנזדמנה להם.

כמו תמיד בדברי ימי העולם, גם הפעם יובסו בני החושך בידי בני האור, וייגררו בשערותיהם אל שערי האופל ממנו נחצבה נשמתם.
ואריק ורות? "בַּחוּץ שָׁמַיִם בְּלִי תִּכְלַה" והם ודאי רוקדים במרחביהם; חופשיים ומאושרים, טסים אל על כחץ שלוח, צורחים באושר אל הרוח. מאירים כזוהר הרקיע.

(איור: רוני בן סעדון)

חרבות ברזל: מלחמת בני אור - 1

ברדיו שמעתי היום את דודתה של שני לוק סופדת לה. היא סיפרה על נשמה טהורה, כזו שכשחתול ברחוב סבל - כאב לה; ששפתה היתה שפת אהבה ללא גבולות או גדרות. ילדת פרחים, שהריקוד היה לה לתפילה.
שמעתי וחשבתי על הסרטון ההוא שלה על הטנדר בעזה. ואמרתי לעצמי, גם בזה יש נחמה קטנה, שבעת שצולם כבר דאתה נשמתה הזכה גבוה גבוה למעלה מן הארורים השפלים שביזו את גופה.

יש רגעים שהם בבחינת זיקוק של זיקוק. תמצית התמצית. הניגוד הזה, שבין ילדת האור התמה הזו לבין בני החושך שהקיפו אותה כעדת פראים מוכי שטן, הוא דוגמא לרגע כזה.
וכמו השועל שיצא מבית קודשי הקודשים וגרם לרבי עקיבא לראות בעיני רוחו את הגאולה העתידה דווקא מתוך טבור החשכה, כך חשתי גם אני הלילה.

כי בדברי ימי העולם בני החושך תמיד הפסידו לבסוף לבני האור, וכך יהיה גם הפעם. כל גדולתם של חמאס ומקביליו העמלקים מסתכמת ביכולתם להפתיע ולעקוץ בשעת חולשה או חוסר ערנות. אין להם שום כוח ויכולת להשיג הישג כלשהו מעבר לכך, כי בכל אספקט של שגשוג והתפתחות ובניית כוח בר קיימא הם היו ונותרו כישלון גמור. לא לחינם הם מבטיחים לחסידיהם השוטים את כל מנעמי תבל לאחר מותם מות "קדושים" כביכול, כי על פני האדמה כל שיכלו לספק להם הוא עוני וחורבן, בערות ופיגור. "זרוע אווירית" של פריקינג רחפנים, אבל מחילות עכברים של הביוקר - זה כל הסיפור של הארגון הזה ושל מקביליו בקליפת אגוז. תשאלו את נסראללה, אביר "הניצחון האלוהי" מ-2006, שאוטוטו סוגר עשרים שנה בלי ויטמין די.
והאופק החרב והשחור שהוא נחלת חייהם - הוא גם בשורתם לעולם, כמו תאים סרטניים התוקפים תאים בריאים כדי לקעקעם עמם יחד.

אנחנו לא בני האור הראשונים שהופתעו לאורך ההיסטוריה, אבל הסוף של הסיפור הזה הוא תמיד אותו הסוף: בני האור מתנערים, קמים ממפלתם, מגייסים את עוצמתם שנבנתה בעמל ובתבונה ומכים את בני החושך שוק על ירך. גם הפעם הזו לא תהיה שונה. כולנו יודעים שסינוואר, הנייה, משעל ואל-ערורי לא ימותו במיטתם. כולנו יודעים שניר עוז ובארי ונחל עוז וכפר עזה ישובו לשגשג ולפרוח כשעזה עוד תעמוד בחורבנה. הנחש, תהא נשיכתו מכאיבה ככל שתהא, נשאר נחש, והאריה נשאר אריה.

בשבועות האחרונים יש לי בכי אחד ביום. בדרך כלל לפני השינה. כמה שניות של בכי חד ועמוק, שמנקה לי את הנשמה ממכאוביה. והלילה התפרץ מתוכי דווקא כבכי של נחמה, נוכח שמחת חתונה.
עמיר ומתי וייס נרצחו בטבח בבארי. בנם, אורן, נישא היום למירית בת זוגו. בחופה הזו עמד רק זוג הורים אחד, אבל היא התקיימה, במועדה, עם הטלית והטבעות והחליפה ששרדו את החורבן, "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל". אני שומע את זה סביבי לא מעט לאחרונה. עוד זוג ועוד חופה, עוד בית ועוד משפחה, לבנים איתנות הולכות וסוגרות את הפרצות שניבעו בחומת ירושלים. "עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית, בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל. עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ, וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים".

חרבות ברזל: מעשה מחייל וילד

מעשה מחייל אחד שיצא בגדוד בתוך המלחמה, והיה הגדוד של אותו חייל מוצב בעיר אחת שהתרוקנה מתושביה, והיו חייליו לנים בחניון של קניון אחד שהיה באותו העיר.
ובכל בוקר היה אותו חייל קם מיצועו אשר בהחניון ולוקח מגבתו ומברשת שיניים שלו ומשרך דרכו למעלית שבהקניון ולוחץ "קומה 1" וסר לקופת חולים שהיתה שם לשטוף פניו ולצחצח שיניו, ואז הולך למכון כושר אחד שהיה שם לרחוץ גופו.
ומשום שהיתה העיר ההיא מרוקנת מתושביה, היה תמיד הקניון בלא אנשים כלל, מלבד החיילים דמן אותו הגדוד.

ואולם בוקר אחד, כשנכנס החייל להקופת חולים שהיה רוחץ שם פניו, מצא בה ילד קטן ואמו שהיו מחכים לרופא, והחייל נמלא פליאה וחייך חיוך גדול לעומת הילד הקטן. והילד הקטן מצדו נענה לו ואמר "שלום חייל, אני יכול לצייר לך ציור?" והחייל ענה שבטח ונטל כיסא קטן שהיה שם והתיישב ליד הילד, והיה מביט בו מצייר בשקידה, ומחייך לעצמו.
ומשום שהילד סיפר לחייל כי משפחתו נשארה בהעיר הנטושה וכי כל חבריו נסעו להם, אמר לו החייל שיוכל לבוא לבקרו מתי שרק ירצה, והילד שמח ואמר שבאמת ביתו שוכן ממש ממול לאותו הקניון ואף אמו נענתה ושמחה ואמרה שתביאהו לבקר את החייל.

ובאמת באותו היום אחר הצהריים הביאה האם הצעירה את הילד לבקר את החייל ליד אותו הקניון שהיה החייל ישן שם. והילד והחייל שיחקו קצת בכדור שהביא מביתו, והחייל קנה לילד סופגניה בהסופרמרקט שהיה באותו הקניון ועיני הילד נצצו.
וכשהתיישבו לאכול שאל הילד את החייל למעשיו בהגדוד והחייל ענה שהוא חובש. והילד אמר "אני מקווה שלא תהיה לך עבודה אף פעם" והחייל אמר שגם הוא מקווה.

וכשאמו קראה לו לשוב, הצביע הילד על ביתו שממול ואמר לחייל, "שם אני גר. תשמור עלי, טוב?" והחייל ליטפו על ראשו ואמר "אני מבטיח".