והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום רביעי, 24 בנובמבר 2021

יארצייט הודי"ה דפרדי מרקיורי


אחחחח פרדי, איך הלכת לנו יא פרדי. ואיך כבר עברו שלושים שנה יא אללה.

איך כשהייתי בתחילת כיתה י' (עד אז הכרתי בעיקר את מרדכי בן דוד ואתניקס) גיסי קנה לי את "איניואנדו" בקסטה ועףףף לי הסכך מהדבר הזה וכל כך נדהמתי מהקול שלך והייתי חורך אותה על הווקמן הלוך ושוב הלוך ושוב.

וכמה חודשים אחר כך הלכת ככה פתאום, וכל פעם שהייתי שר איתך "I can fly my friends" היו נקוות לי דמעות בעיניים.

ואיך הייתי הולך לפיקדילי, ברחוב ש"ץ שמה מעל המשביר, ובכל פעם מפנק את עצמי בעוד קלטת, עד שקניתי את כולן ורק את ההוא עם רדיו גה-גה לא הצלחתי למצוא וידעתי שזה להיט ענק והתמלאתי ציפייה כבושה ובסוף, כשמצאתי והאזנתי, אמרתי לעצמי "מה? זהו?".

ואיך הלכתי לחנות הזו של החולצות המודפסות בכיכר ציון ובלב רועד קניתי חולצה עם הדפס של קווין, ביי פאר הכי פושטקי שלי עד אז, ואיך נכנסתי הביתה עם ג'ינס ליווייס עאלק מקורי ממחנה יודה וחגורת ליווייס עאלק מקורית מאותה חנות עצמה ועם החולצה הזאת על ארבעת הגויים מגודלי השיער שהתנוססו עליה, ופיה של אמא שלי הצדקת לא הוציא הגה אבל לבה ודאי אמר בקול רם מאד "אוי ואבוי מה קרה לי לילד".

ואיך בישיבה התיכונית היינו שמים את הדאבל קאסט הענק של גדעון על אדן החלון של החדר בפנימייה, מכוונים אותו לכיוון המשוער של בתי הר"מים ומשמיעים בפול ווליום את "we will rock you" ואת "the show must go on" כדי להראות להם מה דעתנו על האיסור הגורף לשמוע מוסיקה לועזית.

ואיך ג'ורג' מייקל ואדם למברט הם אחלה זמרים, וזה ממש לא אשמתם, אבל בנעליים שהשארת אפשר רק לשחות מקצה אולימפי מהעקב לחרטום.

ואיך לקחתי את הבכורה לראות את הסרט עליך בקולנוע וכל שתי דקות אמרתי לה יואו את לא מבינה יואו את לא מבינה, בתצוגה מושלמת של אבא מדגם "קשיש-מתלהב".

ואיך אני גאה שהילדים משמיעים אותך בבית וברכב ואני מתבונן מהצד ורואה כמה המוסיקה שלך נוגעת בלבם בדיוק כמו שנגעה בלבי אי שם לפני שלושים שנה.

ואיך היית שילוב מושלם, אנושי כל כך ונוגע ללב, של פרפומר-על עם בחור ביישן, נחבא אל הכלים.

ואיך הלכת לנו הרבה לפני הזמן.

שלום לעפרך, פארוק בן ג'ר בולסרה. ההצגה שלך מעולם לא הפסיקה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה