הבה נרימה נס ואבוקה ונכיר תודה להחבר החשוב בנדטו מרצ'לו, מוסיקאי איטלקי בן המאה ה-18 שאפילו בן עמנו איננו, ועדיין חתום בלעדית על שימורה של שכיית חמדה חנוכאית מהשוות, הלוא היא לחן יהודי איטליה ל"מעוז צור". מרצ'לו שמע את הלחן בבית כנסת ונציאני, אצר אותו בזכרונו, שיבץ אותו ביצירתו המונומנטלית "אסטרו פואטיקו-ארמוניקו" ובכך תרם תרומה מכרעת ביותר לשימורו (ואמנם הלחן נקרא על שמו אף שאינו שלו).
חיבה
יתרה נודעת לי ללחן הזה, כיוון שספגתיו מינקות מסבא ירחמיאל שלי, בן טרייסט
ומילאנו. כתבתי כאן פעם כיצד היה סבא מדליק מדי חנוכה את החנוכיה האיטלקית שלו,
שחרף שלל מעלותיה היתה דוגמא ומופת של חוסר פרקטיות ואיימה ערב ערב (בצוותא עם
קונסטרוקציית המתכת-זכוכית-פלסטלינה הבלתי אפשרית הידועה בציבור גם כחנוכיה של
אבי) לכלות את בית הוריי באש ועשן; מחזן את הברכות ברוב הדר ופאתוס בנוסח יהודי
מילאנו ולקינוח משורר את "מעוז צור" בלחן בית אבא, שותל בתודעתנו זרעים
של חמדה וזיכרון מתוק.
וכבר התאונן המלחין והצ'לן הנודע יהויכין סטוצ'בסקי כי הלחן על שם מרצ'לו צריך היה להיות הלחן הנפוץ ל"מעוז צור", או בלשונו הזהב "אנו זכאים לראות נעימה זו כיהודית מקורית וקדומה. על כל פנים, היא קרובה להרגשתנו יותר מאותם חלקי שירים גרמניים, כי מי בינינו לא הרגיש בזרותה של הנעימה השגורה בפינו? אין ספק כי אף מבחינה מוסיקלית בלבד יש להעדיף בהחלט את נעימת מרצ'לו, שכן היא משכנעת בייחודה הבלתי סנטימנטלי, החגיגי ועשיר הביטוי. הגיע הזמן שהנעימה המיושנת, בת הכלאיים המוזרה, תיעלם מקרבנו, ותפנה את מקומה לנעימה הישנה-חדשה. יש להשמיע רק את הנעימה הזאת של "מעוז צור" בכל שכבות היישוב, בשידורים, בנשפי חנוכה רשמיים, בבתי כנסת ובבתי הספר!".
אז בסוף ההיסטוריה בחרה ככל הנראה שלא להכריע כדעת סטוצ'בסקי המנוח. ולמען האמת? לדעתי זה בסדר גמור שהפסדנו ללחן הפופולרי הנפוץ ההוא, למרות שלא צריך לבקר בכנסיה גרמנית מדי יום ראשון כדי להבין מאיפה הוא מגיע. סוף סוף כבר קבעו חכמי הגויים "vox populi vox dei" ואין להרהר אחר הכרעת הרוב. אולם לכל הפחות ראוי להכיר הכר היטב את הלחן הנפלא ע"ש מרצ'לו, כאן בביצוע מקהלת הזמיר, ניו יורק ארה"ב. שמעו ותחי נפשכם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה