והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום חמישי, 25 בנובמבר 2021

נס החנוכה של חנוכה חנוכייב

בקיץ שנת 1998 למניינם, נשלחתי על ידי סוכנות ממשלתית מסוימת למשימה עלומה וסודית ביותר בהרי הקווקז. מטבע הדברים לא אוכל להרחיב כאן יותר מדי על אופייה ועל המעורבים בה, שכן השתיקה יפה הן לזו והן לאלה. רק אומר בכלליות המתבקשת שתכליתה היתה יצירת קשר ראשוני מטעם מדינת ישראל וזרועותיה הארוכות עם קהילה יהודית קטנה ומבודדת אי שם בצפון אזרביג'אן, על מנת לבחון אפשרויות שונות, סודיות ומסווגות בתכלית הסיווג, שתכליתן העלאת בניה על כנפי נשרים אל הארץ המובטחת.
ומן הסתם עוד רבות יסופר ויושר על מעללינו, עבדכם ושאר הסוכנים המעורבים במבצע, ואולם טרם בשל הזמן לכך וגם הצנזורה טרם הסירה ידיה המגוננות מן החומרים הרגישים. ובכל זאת, לכבוד חג הקרב ובא, נושא בכנפיו ניסים ונפלאות לכל יהודיה ויהודי באשר הם שם - אספר כאן לראשונה את סיפורו של חנוכה חנוכייב
.

את חנוכה חנוכייב הכרנו בבית הכנסת הקטן של העיירה (בית הכנסת הגדול, שבע ימים ומפואר, היה סגור ומסוגר מזה כמה שנים עקב סכנת התמוטטות) בו הקפדנו להתייצב מדי יום כדי על מנת לטוות אט אט את הקשרים העדינים שהיו הכרחיים להצלחת המבצע. חנוכייב בלט בנוכחותו בבית הכנסת, להיותו הגבר היחיד בו. שכן זאת יש לדעת, גברי הקהילה כולם היו שוהים במוסקבה לאורך כל השנה, מתחזקים את עסקיהם הענפים - אשר סבבו, למראית עין לפחות, סביב "ייבוא וייצוא של מיני אריגים וטקסטיל" - ומותירים בעיירה רק את הנשים, הילדים והזקנים.

(כאן יש לסייג ולהעיר, כי שגרת החיים הזו היתה מופרת באחת בעת פטירת אחד מהוריהם. או אז היה הבן האבל עוזב את מוסקבה בבהילות, חוזר מיד לעיירה ובמשך שנה פוקד את בית הכנסת שלוש פעמים ביום כמו שעון סטורמנסקי-גגארין כשהוא לבוש שחורים מכף רגל ועד ראש וקורא קדיש 1095 פעם עגול, אחת לא פחות, על אביו או על אמו).

אלא שחנוכייב לא היה בין אומרי הקדיש, מה שחייב אותנו להבין מה פשר מעשיו בעיירה נטולת הגברים - ללא ספק לקונה מודיעינית כבדת משקל שהיתה עלולה להעמיד בסכנה את המבצע כולו. ואולם, ככל שהפעלנו את קשרינו הענפים לא הצלחנו לרדת לעומקה של התעלומה, באשר חנוכייב התגלה כבחור מסתורי, ממולח וממודר עד מאד. רק לאחר נסיונות חוזרים ונשנים, שכללו אי אלו תרגילי חקירה מורכבים שאין כאן המקום לפרטם, הצלחנו לחלץ ממנו כי הוא שרוי באי אלו "בָּאלְשוֹי פְּרָאבְּלֶמִי", בעיות גדולות, שעל אופיין לא הסכים בשום אופן להרחיב, ואשר הביאו אותו לברוח ממוסקבה באישון ליל ולחפש מסתור בעיירת הולדתו שכוחת האל אשר מעבר להרים.

אגב, במאמר מוסגר, חנוכה חנוכייב לא היה היחיד מבני הקהילה הקטנה שזכה להיקרא על שם חג האורים. מאחר וכל תפילה נתונה בבית הכנסת הסתיימה בתפילת יזכור, אשר במסגרתה הוקראו שמות כלל נפטרי הקהילה בשנה החולפת - זכינו להתוודע באופן בלתי אמצעי (ורפטטיבי עד זרא) למאגר מגוון ביותר של שמות מקומיים. מלבד כמה וכמה חנוכות, כיכבו שם גם שמות נפלאים כמו ישמעאל, רמבם, אביי, ואפילו אישה בשם פורים (בת אסף, אם ממש חשוב לכם לדעת).

ובחזרה לקיץ 1998. על מדף עץ מימין לדלת בית הכנסת עמדה חנוכיה קטנה שחנוכייב היה מקפיד לנשק בבואו ובצאתו. מאחר והיה היחיד שנהג כן שאלתי אותו לבסוף לפשר מעשיו ולמדתי כי הבחור - באורח לא מאד מפתיע, יש להודות - היה ספוג געגועים לחג החנוכה וחיכה לו בקוצר רוח בלתי מסותר. אלה לא היו הסופגניות, הלביבות או הסביבונים שדרכו את קפיץ ערגונותיו, כי אם הסגולות הניסיות הידועות המיוחסות לימי החג. חנוכייב האמין באמת ובתמים כי בחנוכה הקרב ובא יתרחשו אי אלו "בָּאלְשוֹי צ'וּדֶסָה", ניסים גדולים, שיפתרו באופן כולל ומוחלט את ה"בָּאלְשוֹי פְּרָאבְּלֶמִי" שריחפו מעל ראשו ואשר הביאו אותו לרדת למחתרת ולנוס אל הרי הקווקז כאחרון הנרדפים.

בינתיים הקיץ נאסף ומשימתנו הסודית באה אל קיצה. במוצאי ראש השנה תשנ"ט המראנו חזרה ארצה, מותירים מאחורינו אי אלו זרעים מסווגים שנזרעו בקפידה וכן כמה וכמה סוכנים רדומים שחיכו ליום פקודה. יומני המבצע ננעלו בכספות מיוחדות בגנזך המדינה ואנו, הסוכנים, המשכנו הלאה בשגרת חיינו. מאחר והתבקשנו, מסיבות מובנות, לא ליצור בשום אופן כל סוג של קשר עם בני הקהילה, לא היתה לי באמת דרך לדעת מה עלה בגורלו של חנוכה חנוכייב, והאם אכן הוציא אותו חג החנוכה ה'תשנ"ט מאפלת הבאלשוי פראבלמי אל הישועה המקווה.

והנה לפני כמה שנים, כ-20 שנה לאחר סיום המבצע, שלח אלי אחד הסוכנים המעורבים קישור לסרט של חנוכת בית הכנסת הגדול של העיירה, אותו שהיה סגור ומסוגר בתקופת שהותנו בה. הנה כי כן מסתבר, שנגיד יהודי מבני המקום, כיום אוליגרך מוסקבאי רב עוצמה, תרם סכום עתק לשיקומו של בית הכנסת העתיק, ואף הגיע במיוחד ממוסקבה כדי לכבד בנוכחותו את הפתיחה המחודשת.

ליד דוכן הנואמים ניצב עצם גדול, מכוסה יריעת קטיפה אדומה, והמנחה הזמין ברוב רושם את הנגיד התורם לטקס הסרת הלוט. הלה פסע אל הבימה בחליפה כחולה הדורה וכובע פרווה שחור, וכשגבו למצלמה הסיר בתנופה את יריעת הקטיפה וחשף לעיני המוזמנים המשתאים חנוכייה עצומת ממדים, עשויה מקשה זהב ומעוטרת פיתוחי חותם מעשי ידי אמן. או אז נקבצו סביבו כל נכבדי הקהילה, וכן חבריו הנגידים שהטיס ממוסקבה במיוחד, לתמונה קבוצתית.

וגם ממרחק השנים, לא התקשיתי אף לרגע לזהות את "הנגיד הנכבד מר חנוכה חנוכייב נרו יאיר", עומד נרגש ומחויך כחתן ביום חופתו למרגלות חנוכיית הענק, סוגר מעגל עם חגו האהוב, אשר על שמו נקרא ואשר לפני אי אלו שנים, בלי שום ספק, הוציאו מאפלה לגאולה ומשעבוד לאור גדול.

)בתמונה, המפוקסלת חלקית מטעמי בטחון שדה: עבדכם הנאמן כסוכן צעיר, יחד עם שניים מאנשי כוחות הביטחון האזריים אשר שומנו היטב באי אלו מרשרשים לטובת הצלחת המבצע. חדי העין מביניכם ודאי יוכלו להבחין כיצד הימני מסמן באצבעו במורת רוח לסוכן הנוסף, ששמו נאסר בפרסום כרגע, כי הסכום ששולשל לכיסו אף אינו מתקרב כדי כיסוי תועפות הסיכון שנטל על עצמו).

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה