מסע פורטוגלי: שבת בקשקאייש

פורטוגל מקבלת את פנינו במזג אוויר נפלא ובצבעים מתרוננים. מאז ומתמיד היתה פורטוגזית השפה האהובה עליי, ועכשיו, לרוב שמחתי, היא בכל מקום, עם הגייתה המתנגנת וצליליה המתוקים.
הפורטוגזים באים בכל צבעי הקשת, והכל יחד מזכיר לי מאד את ברזיל אהובתי, שבשעריה טרם באתי. אז לצורך העניין אני מדמיין לי כאן לעתים שאנחנו בברזיל, כי למה לא בעצם? אפילו האטלנטיקו אותו אטלנטיקו, כחול כחול, רוגש ואינסופי.
המרחק מהמלון שלנו בקשקאייש, פרבר נעים של ליסבון, לבית חב"ד המקומי הוא יותר מקילומטר, חלקו בעלייה - לא מרחק שאבא יוכל לצעוד ברגל בשבת. בבית המלון אין כיסא גלגלים, וגם טלפון של ז'ילבר, פקיד הקבלה המתוק שלנו, לבית חב"ד - לא מניב תוצאות בינתיים. נקווה לטוב.

בבוקר שישי אנו נוסעים לבית חב"ד דקשקאייש, שהוא אולי בית חב"ד המפואר ביותר שראיתי מעודי. רק הדלתות הכבדות, הכפולות; המנעולים הבלתי נגמרים, שערי הפלדה, גלאי המתכות והמאבטחים, מהדהדים לקח כואב מפיגוע הטרור הנורא בבית חב"ד במומבאי.

בלובי רחב הידיים מקבל את פנינו הרב אליהו, השליח המקומי. אמנם גדל בברוקלין, אבל כבר שלוש עשרה שנים הוא כאן, ובמהלכן הפך פטריוט פורטוגזי לכל דבר ועניין. הרב מתמלא התרגשות עצומה נוכח סיפור משפחתנו, מראה לנו בגאווה שורת ספרים עתיקים בויטרינה שבספריית הבית, אשר נדפסו בפורטוגל במאות ה-15 וה-16, ואף מצלם את אבא מעיין במהדורת סטנסיל של חמישה חומשי תורה שנדפסה במאה ה-15 בפארו, הלוא היא יעדנו הבא.

כמה שבועות לפני כן כתבתי כספר הפנים פוסט בזה הלשון: "היה לי ברור וידוע שיימצא במדינה לפחות בית חב"ד אחד, שניצור עמו קשר ונמצא בית חם בארץ רחוקה, ושאנשים זרים, שהם אחים גמורים, ידאגו לכל מחסורנו ויחושו לסעדנו". ניבאתי, ולא ידעתי כמה צדקתי. כעת מרים הרב אליהו טלפונים לכל העולם ואשתו כדי לסדר לנו כיסא גלגלים, ולבסוף גם מצליח. משפחה מבני הקהילה המקומית משאילה לנו כיסא, ובנם, נער מקסים וטוב מזג, אף עמל שעה ארוכה לחפש לנו גם את הכרית, כדי שלאבא יהיה אפילו עוד יותר נוח. "חזו חזו בניי חביביי".
למלון אנו חוזרים עם כיסא דנדש, וז'ילבר מחייך חיוך גדול ואומר "ידעתי שתסתדרו בסוף, אתם היהודים, להיכן שלא תגיעו - תמצאו שם בני משפחה. השבתי לו שלאושרי הוא צודק מאד.

שבת בבית חב"ד. מעין עולם הבא. יהודים מישראל ומצרפת ומהולנד ומארה"ב ומאנגליה ומברזיל ומפורטוגל וממרוקו ומאיפה לא, מתפללים וסועדים ומכירים ומשוחחים ושרים ובצוותא חדא, ואני שב ונמלא הכרת הטוב למי שכל המפעל העצום הזה שלו וממנו, ר' מנחם מנדל שניאורסון מלובביץ' זיע"א, הרבי של כל עם ישראל.

באים לסבא וסבתא: שמחה גדולה בשמיים

 

1. ביום האחרון שלנו בהולנד אנחנו מחליטים להקליל קצת מהמסע/משא המשפחתי ושטים במעבורת מהאי מארקן לכפר הדייגים פולנדם, שהוא בגדול חנות מזכרות אחת גדולה. עבדכם ושופינג לא חברים גדולים, ואחרי שאני משמיד כפיל בחנות חרסינה (מילולית ופיגורטיבית כאחד) שניים שלושה מגנטים של ציורי טחנות רוח בכחול נוגה - מסכימים כל הצדדים שעדיף לשחרר אותי לטייל קצת על המזח. אבא בחר להישאר בחדרו ולנוח, ואחר הצהריים יצא כמנהגו לקטוף פרחי בר בשדה שסביב טחנת הרוח, ממש מול הבית ששכרנו. שכנה חביבה שראתה אותו נאבק בידיים חשופות בקוצים (מבחינת אבא גם הפרחים הסגולים של קוצי הברקן הם פרחים לכל דבר ועניין) הזדרזה והביאה לו מזמרה ואז גם ליוותה אותו בחזרה לביתנו. לאות תודה הזמנו אותה לשבת איתנו בגינה לקפה ופירות. קוראים לה יאלה (וכן, היא בהחלט מודעת למשמעות הערבית של שמה).

יאלה היא ספיריטואליסטית מאד. אמנם גדלה כנוצריה פרוטסטנטית, אך לדבריה "מאמינה בכל הדתות במידה שווה". היא מתרגשת מאד מסיפור המסע שלנו בהולנד ואף מבקשת להצטלם עם אבא. אני משתף אותה בכאב שלא עוזב, על סבא וסבתא התלושים מחיים, שהובלו אלי מיתה משונה מבלי שידעו מה עלה זה בגורל זו ולהיפך, ומבלי שידעו מה יעלה בגורל ילדם הקט, והאם יהיו להם שם ושארית בארץ. יאלה מצדה בטוחה במיליון אחוז שסבא וסבתא צפו בנו מלמעלה, בבנם ובכלתם ובנכדיהם, ובניניהם בתמונות שעל הדגל, שבאו לבקרם בביתם - ושמחו שמחה גדולה בשמיים. 2. רין בוש, מבני דודינו ההולנדים, שגם יזם את כל עניין אבני הנגף - הכין לאבא הפתעה לטקס: צילום מסמך מקורי של עיריית אמסטרדם משנות ה-40, ובו פרטי הדיירים ברחוב מירהאוזנסטראאט 22 דירה 1 (בתמונה). סבא וסבתא הם הדיירים מספר 4 ו-5. בעמודה הימנית נכתב לאן עבר כל דייר לאחר שעזב את הדירה. בשורה של סבא כתוב "ווסטרבורק", מחנה הריכוז אליו נשלח, משל עבר דירה בכיף שלו לרוטרדם או הארלם או חרונינגן, ולא נעקר באבחה משדות חייו ונשלח לכלא מוקף גדרות תיל. השורה של סבתא, שנסה למקום מסתור, ריקה. תאריך הכניסה של סבא וסבתא לדירה הוא ממש כמה ימים לאחר חתונתם. דירה נעימה בבנין יפה ברחוב שקט ורגוע. לפני כמה ימים הסתובבנו, באדיבות הדיירת הנוכחית, בין חדריה, וחשבתי שלכל הפחות חוו בה סבא וסבתא ארבע שנים שמחות וטובות, לפני שרמס המגף השחור את הקן החמים שבנו יחדיו בעמל.

3. הולנד היתה טובה אלינו, שלוה ורוגעת וטובת מזג גם באמצע יולי. תושביה נעימים ומסבירי פנים ונופיה מרחיבי דעת. אבל על הכל הכל משוח דוק של כאב, על מה שהיה, ועל מה שיכול היה להיות אילו לא. עכשיו המסע ממשיך קדימה, אבל אחורה בזמן, לפורטוגל, שם נתחקה, אבא ואנכי, אחר שורשי משפחתנו, ובייחוד שורשי סבתי, משפחת ויירה, שהגיעה לאמסטרדם מפורטוגל בראשית המאה ה-17.

באים לסבא וסבתא: ברליקום

כשבא הכומר של הכפר ברליקום במחוז ברבאנט, דרום מזרח הולנד, לביתם של אדריאנוס ומריה ון דן ברג, להודיע להם שאף אחד בכפר לא באמת קונה את הסיפור על "הילד החצי הולנדי חצי אינדונזי" שמסתובב אצלם בחווה, ושכולם יודעים מצוין שזה ילד יהודי, ושכמובן אף אחד בכפר לא יגיד דבר, אבל חובה עליהם לדעת כי לו ייתפסו, לא רק חייהם שלהם יהיו בסכנה אלא אולי גם חיי שש בנותיהם - הישירה אליו מריה מבט, ואמרה בשלווה "אם לא אשאיר את הילד הזה פה - לא אוכל להביט בעיני האלוהים בבוא יומי. הוא נשאר כאן וזהו זה".
את יושרתה ואת לבה הטוב הורישה מריה לשש בנותיה, שגידלו את אבא הקטן במסירות ובאהבה, הלבישו אותו וסרקו את שיערו ושיחקו איתו וקראו לו "הנסיך מהמזרח". כשבגרו ועזבו את החווה, החליטו שתיים מהן, מרטינה וברטה, להקדיש את חייהן למנזר, ואילו הארבע האחרות, יָאנְס, דינה, מארי וזינה, נישאו והביאו לעולם לא פחות משלושים ושמונה צאצאים - הלוא הם "הברבאנטים", בני דודינו הקתולים, שלבם הטוב ונשמתם המאירה מהדהדים הדהד היטב את אלה של סבם וסבתם, מצילי אבי.

את היום השלישי שלנו בהולנד אנו מקדישים לביקור בברליקום. ברגיל נחשבת הולנד למדינה צפופה יחסית, אך כאן השדות הירוקים נפרשים מלוא רוחב העין, מנוקדים רק יערות, חוות וכפרים קטנים.
אנו מתארחים בביתו היפהפה של פאול בוש, בנה של מארי, נפגשים עם בני הדודים (לא כולם, מן הסתם) ונהנים מתקרובת עשירה וכשרה שמארחינו עמלו על הכנתה בדייקנות הולנדית לפי הוראות הכשרות הבלתי מתפשרות של אמא, הרבנית הראשית. לשמחתנו הרבה מכבדת אותנו בנוכחותה גם דודה ברטה, האחות הצעירה, והיחידה מבין שש האחיות שעודנה בחיים. כבר בת 92, אך צלולה וחדה כתער.

לאחר מעגל עדכון פרטים מתבקש (פגישתנו האחרונה בפורום הזה היתה לפני 14 שנה, כשהברבאנטים הגיעו לישראל לכבוד יום הולדתו ה-70 של אבא) ולאחר שסעדנו את לבנו - אנו הולכים כמה מאות מטרים, אל ביתם של מרטין וסוראיה לוננברג, שנבנה ממש היכן שעמדה החווה של אדריאנוס ומריה.
מרטין הוא אחד מ-14 (!!) ילדיה של יָאנְס, שיחד עם אחיו השובבים ותאבי התעלולים, כולל אי אלו תעלולי אש, גיצים וזיקוקים, גם אחראי לכך שהבית המקורי עלה באש ונשרף עד היסוד, אי שם בשנות השישים.
מפלס ההתרגשות של אבא שב ועולה. הוא מקבץ את כולנו סביבו ומספר לנו על החיים בחווה, שהיתה ממש בקו החזית בין הגרמנים ובעלות הברית. איך ארגן אדריאנוס מקלט מפני ההפצצות בתוך בור המספוא של החזירים, ואיך פצצה פספסה את הבור במטרים ספורים, פגעה באורווה הסמוכה והרגה את הסוס, ואיך סייעו אדריאנוס ומריה גם לחיילי בעלות הברית שצנחו מעבר לקוי האויב וחיפשו מסתור.
מפה לשם שולף מישהו תמונה של אבא כילד קטן יושב על מתקן השאיבה שמעל הבאר, וכעת כולנו מכריחים אותו לשבת על אותה באר עצמה, שקיימת ועומדת על מכונה עד היום הזה, לתמונת שחזור.

בדרך חזרה אנחנו עוברים בפאב/סנוקר של מרטין לוננברג. פעם שכן כאן לול תרנגולות, ובו סודר מעין מחבוא קטן, מרופד שמיכות וצעצועים, אליו נשלח אבא כל אימת שחיילים גרמנים התקרבו לשטח החווה.
בחניה אני נפרד מבני דודינו. יוסט ון דן ברג (בנה של זינה שהתחתנה בתוך משפחת אביה החורג אדריאנוס ולכן שימרה את שמו) נבחר להיות אוצֵר מדליית הכבוד של יד ושם שהוענקה לסבו וסבתו. הוא מחזיק בקופסת העץ של המדליה בידו האחת, לוחץ את ידי בשניה ואומר לי בחיוך "לשנה הבאה בירושלים".

באים לסבא וסבתא: אֶרֶץ - אַל תְּכַסִּי דָּמָם

 

שני אחר הצהריים. מרכז אמסטרדם. אנו נפרדים לשלום מבני דודינו הקתולים ואז מניף אבא את מקל ההליכה שלו לצפון מערב ופוקד "קדימה הסתער".
שני הרכבים שלנו משייטים במאמרו אנה ואנה ברחבי מרכז העיר, עולים על הגשרים, גולשים בצדי התעלות, ובעיקר מנסים להימנע מלהצטלב עם שבילי האופניים הקדושים, שבאמסטרדם אפילו לריבונו של עולם בכבודו אסור להתעסק איתם.

אחרי התחנה הראשונה - בית הוריו המאמצים של אבא ברחוב הָרְטֶנְסְטְרָאאט - אנחנו ממשיכים לסְנוֹחֶה, בית הכנסת הגדול של ק"ק ספרדים דאמסטרדם. בחודש אייר 1937 נישאו כאן סבי וסבתי. בחודש שבט 1952 ערכה בו הקהילה בר מצווה לאבי. בית הכנסת גדול ממדים ומרשים, נטול חשמל ומואר באור נרות בלבד. הבימה העצומה בקצהו האחד, ארון הקודש בקצהו האחר והספסלים ערוכים בתווך, כמנהג העדה (גם בית הכנסת הפורטוגזי בירושלים בנוי כך).
שורות ספסלי העץ החיצוניות תחומות בחבלים החוסמים את הכניסה לשורות הפנימיות, אך השומר ההולנדי הצעיר מבין מהר מאד כי לא יוכל לעמוד בפרץ מול אבא, הטס במאתיים קמ"ש על כנפי זכרונותיו, והוא מאפשר לנו להיכנס ולאבא להתיישב במקום של סבו, סבא רבא שלנו, דוד חיים רודריגז גארסיא. ממש ב"מזרח".
אבא מספר לנו על חתונתם של הוריו בבית הכנסת, על בר המצווה שחגג כאן, ועל הקהילה, שפרסה עליו את כנפיה ואימצה אותו אל חיקה ולימדה אותו להתפלל ולקרוא פרשה והפטרה מאפס ממש. סביבנו נאספים מבקרים נוספים, החשים ככל הנראה את התרגשותו העצומה, מתקרבים אלינו כדי לשמוע את סיפורו ומוחים דמעה.

בשדרה הרחבה בדרך מהסנוחה לאנדרטת השואה הלאומית של הולנד עומדות קבוצות קבוצות של תיירים. אבא פונה למדריכים מיוזמתו, מציג את עצמו ומספר למטיילים על עצמו ועלינו ועל היום המיוחד שאנו מציינים. אנו מנסים לסמן להם מאחורי גבו בתנועות ידיים מתפתלות ובחיוכים נבוכים שכל זה כבר לא ממש בשליטתנו, אבל הם דווקא סלחניים ומחבקים, וקבוצה ספרדית אחת אפילו מוחאת לו כפיים.

באנדרטת השואה שב ומכה ההלם. כמאה וחמישה אלף מתוך מאה וארבעים אלף יהודי הולנד נרצחו בשואה, מספר בלתי נתפס ואחוזים עוד יותר בלתי נתפסים. כל כך תמימים וחסרי ניסיון מול אנטישמיות רצחנית היו היהודים ההולנדים.
האנדרטה עשויה קירות ארוכים בתבנית האותיות העבריות "לזכר". לכל קרבן מוקדשת לוחית אבן קטנה ובה שמו, שנת הולדתו וגילו בעת שנרצח. מאה חמישה אלף איש, אישה וילד. הקירות פשוט נמשכים ומתארכים לא נגמרים, וכל כך הרבה ילדים רכים חרותים בשמותיהם על האבנים. הלב נשבר לרסיסים.
אנו מחפשים ומוצאים את שמות בני משפחתנו: סבא וסבתא; אחי סבא, הרמן-חיים ומאוריץ-משה רודריגז גארסיא; הורי סבתא, יוסף וחוה ויירה; ואחי סבתא, מריאן-מרים ויעקב ויירה.
אֶרֶץ - אַל תְּכַסִּי דָּמָם, וְאַל יְהִי מָקוֹם לְזַעֲקָתָם!

בתמונה: אבא יושב על כסא סבא-רבא דוד חיים, ב"מזרח" של הסנוחה (ארון הקודש לשמאלו) ומרצה לקהל שומעיו.

באים לסבא וסבתא: "שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ"

 

כשאנו מגיעים בבוקר יום שני לבניין ברחוב מירהאוזנסטראאט 22, בני דודינו הקתולים (נכדי מצילי אבי בשואה) כבר מחכים לנו שם, כי אצל הולנדים תקניים "להגיע בזמן" זה להגיע לפחות רבע שעה לפני הזמן.
בזמן שאנו מתחבקים ומתעדכנים ברחוב השקט והנעים, מגיעה פונקט ב-11:00 המשאית של עובדי העירייה והם ניגשים למלאכתם. ביעילות רבה הם עוקרים אבן מרצפת מתוך המדרכה, ממש לפני הכניסה לבניין, ומחליפים אותה באבן חתוכה שאל תוך החלל בה משתבצות שתי אבני הנגף. אחרי חמש דקות עבודה האבנים כבר משוקעות במדרכה ואנו יכולים להתחיל בטקס.

רִין, אחד מבני דודינו ומי שיזם את כל הפרויקט מלכתחילה, מקבל את פני כל הנאספים, כעשרים וחמישה איש ואישה, ומסביר קצת על מפעל אבני הנגף ועל הבית ברחוב מירהאוזנסטראאט, ואז אנו עולים, אבא ואמא והאחים, לבמה המאולתרת שבחזית הכניסה לבניין ושרים "לכל איש יש שם". בני הדודים והחברים ההולנדים שהגיעו למדו מראש את ארבע המילים העבריות של הפזמון ומצטרפים אלינו בשירה.

לאחר מכן, עולה אבא לדבר. נרעד ונרגש הוא מקריא שיר שכתב לאביו ואז שיר נוסף שכתב לאמו. לאחר מכן הוא שולף מקופסת פלסטיק גלילית ציור שצייר בחוג הציור שלו בדיור המוגן, ובו מעין אשדה ספירלית של צבעים מתרוננים הפורצת מתוך חור שחור. החור השחור הוא מוראות השואה, שהותירה אותו ילד קטן לבד בעולם, ואשדת הצבעים היא אנחנו, ילדיו ונכדיו והעולם שברא בעשר אצבעותיו לאחר שעלה ארצה.
אבא פורש את "דגל הילדים והנכדים" שהבאנו איתנו מישראל, מצביע על הלב הגדול שיוצרות תמונות ששת ילדיו ועשרים וחמישה נכדיו, מכריז כלפי שמות הוריו שעל האבנים "זה הניצחון שלכם ושלי" ומבקש מאיתנו להצטרף אליו לשירת "כל העולם כולו גשר צר מאד".

לאחר מכן עולה דעאל להקריא את תפילת ה"אשכבה לשרופים על קידוש השם" מתוך הסידור הפורטוגזי, עליה כבר כתבתי כאן באחד הפוסטים הקודמים, ואנו מסיימים את הטקס הקצר בשירת "אני מאמין" ו"התקווה", בהדלקת נרות נשמה ובהנחת פרחים ליד האבנים המתכתיות, המבהיקות, חדשות ונוצצות, בשמש הנעימה של אמסטרדם.

ליזט היא הדיירת בדירה שבה גרו סבא וסבתא. לפני כמה שבועות קיבלה הודעה מהעירייה אודות התקנת אבני הנגף בחזית הבניין שלה ואז הלכה והקלידה בפייסבוק את שם סבי, מתוך מחשבה (נכונה) שאחד מצאצאיו נושא את שמו. היא הגיעה לאורי, יצרה קשר והזמינה אותנו להיכנס לאחר הטקס אל דירתה-דירתם. כך מצאנו את עצמנו עולים במדרגות העץ הצרות של הבנין אל הבית של סבא וסבתא. מטבח קטן ונעים, סלון, שני חדרים ומרפסת קטנה.
אנו מסתובבים בחלל ומנסים לדמיין ולאצור ולספוג כמה שרק ניתן. במרפסת הקטנה צולמה התמונה היחידה שנשארה לנו מסבא, מחזיק בזרועותיו את אבא הפעוט (הבאתיה כאן באחת הרשומות האחרונות), ואנו מזהים בהתרגשות היכן צולמה, באשר הכל נשאר בדיוק אותו דבר - המרפסת ולבני הבנין האדומות וחלונות הבניין שממול.

(בתמונה: אבא עומד עם דגל הילדים והנכדים, ממש מעל לאבני הנגף).

באים לסבא וסבתא: יארצייט באמסטרדם

 

בבוקר יום.שלישי, צום י"ז בתמוז תש"ג, 20.7.43, לאחר שניצלום ומצצו את לשדם עד תום במשך חודשים ושנים - העיזו הגרמנים את כל פועלי הכפייה שלהם במחנה הריכוז "פוכט", דרום הולנד, אל הקרונות. אלה לקחו אותם ישירות למחנה הריכוז התאום "ווסטרבורק" בצפון המדינה, ומשם מיד, בקרונות בקר, מזרחה, לסוביבור. כמו בכל משלוח שיצא מווסטרבורק לסוביבור, הקרונות יצאו ביום שלישי והגיעו ליעדם בשישי.
ביום שישי כ' תמוז, ערב שבת קודש פרשת פנחס, בא אורי סבי בשערי סוביבור, אי שם במעבה היער הפולני סמוך לגבול אוקראינה.
בסוביבור לא היתה סלקציה. בתוך כשעתיים מזמן הגעתו כבר לא היה עוד סבי בין החיים.

שמונים שנה בדיוק לאחר מכן, כ' תמוז תשפ"ג, ואנו באמסטרדם בעצמנו, באים לסבא וסבתא. מחר טקס אבני הנגף לזכרם, אבל היום יארצייט (יום השנה) לסבא ובקרבי אבא כבר יוקדת חובת אמירת קדיש יתום. עוד בסְחִיפְּהוֹל, נמל התעופה עצום הממדים של אמסטרדם, הוא שולח אותנו בלי להתבלבל למצוא בית כנסת עם מניין שחרית (ב-11 בבוקר, כן?). בסוף אנחנו מתפשרים על פתרון מציאותי יותר: קדיש בתפילת מנחה בבית הכנסת של חב"ד באמסטלפֵיין, פרבר של אמסטרדם, המכונה "שׁוּל אמסטלפיין".

בית הכנסת יפה ורחב ידיים, ועץ ערבות גדול צומח בחצרו (פתרון נהדר להושענא רבא, אני חושב מוכנית).
אבא משתוקק כל כך לומר קדיש ביארצייט המיוחד הזה שאנו חווים השנה, שמרוב התרגשות הוא מתחיל לקרוא קדיש עם החזן עוד לפני תפילת שמונה עשרה (שהוא בכלל חצי קדיש וממש לא קדיש יתום). אני מניח יד על שכמו ומתקן אותו, ואבא מצדו מכין לו בקפידה רבה את נוסח הקדיש מול עיניו ומחכה על קוצים ל"עלינו לשבח".

אלא שבינתיים - משבר דיפלומטי. בק"ק שול אמסטלפיין, כך לוחש הגבאי באוזני בדאגה רבה, לא אומרים קדיש יתום אתרי מנחה, רק אחרי מעריב. ואם הסתפקתם לרגע כי בדל מחשבה לשנות ממנהגם עלתה בראש מתפללי ה"ְשׁוּל" נוכח הנסיבות הרגישות - כנראה לא פגשתם יהודים הולנדים מימיכם. כי הללו, זאת יש לדעת, גורמים לבתי כנסת של ייקים להיראות כמו תיאטרון פלייבק.
בלית ברירה הוצאתי בחזרת הש"ץ את אבא אל הפרוזדור והסברתי לו שיצטרך לחכות עד אחרי מעריב, ושבעצם זה לגמרי בסדר כי המקומיים מתפללים הרבה לפני רדת החשכה (מחשיך כאן בעשר בלילה) והיארצייט עדיין יתפוס.
אבא האומלל שקל לרגע להתמרד, אולם להיותו הולנדי מבטן ומלידה בעצמו - העריך בינו לבין עצמו את סיכוייו האפסיים והכריע לקבל את הגזירה להמתין בחשיקת שיניים לסיום מעריב.

וסוף טוב הכל טוב, כבוד גדול עשו לאבא לבסוף, ועטפוהו בטלית, ולאחר קדיש יתום קרא הרב המקומי נוסח אזכרת נשמות לסבא, ועוד הגדיל וקינח ב"רבי חנניה בן עקשיא" כדי לזכות את אבא בקדיש נוסף.

(בתמונה, סבא ואבא בבית ברחוב מירהאוזנסטראאט 22. זו התמונה היחידה שנשארה לנו ממנו).

באים לסבא וסבתא: השרופים על קידוש השם

 

בתחילה חשבנו לקרוא בטקס אבני הנגף את "אל מלא רחמים", אף שזו תפילה אשכנזית, פשוט כי זה מה שכולנו מכירים. אבל אז מצא אחי הצעיר דעאל את התפילה הזו בסידור הפורטוגזי, תחת הכותרת "השכבה לשרופים על קידוש השם". ואף שמילותיה קשות ומטלטלות מאד, חשבתי שנכון לנו יותר לקרוא אותה.
לא רק בשל עניין נוסח עדתנו, אלא בעיקר כי קריאתה אחר סבי וסבתי מקפלת בתוכה את תמצית הטרגדיה האיומה של קהילתם-קהילתנו, אשר צורפה באש שמד ראשון, זכתה לכמה מאות בודדות של שנות שגשוג וחירות ואז הלם בה שמד שני כקורנס, אכזרי ורצחני לאין שיעור מקודמו.

חוט מקשר של צער וכאב וייסורים אין קץ עובר בין אבות אבותינו השרופים באש האינקוויזיציה בספרד ובפורטוגל ובמקסיקו, שעליהם נכתבה התפילה במקור, לבין רוב מניין ובניין של ק"ק ספרדים דאמסטרדם, ביניהם כמעט כל בית אבי, שנרצחו ושנטבחו ושנשרפו ושנחנקו במיתות איומות בכבשני אושוויץ וסוביבור ובמחצבות המוות של מטהאוזן.
ובעצם התפילה הזו, למרבה האימה, לא רק ביכתה את מוראות העבר, אלא גם צפתה מבלי דעת את אלו שעתידים לבוא.
"לוֹא אֲלֵיכֶם כָּל עֹבְרֵי דֶרֶךְ, הַבִּיטוּ וּרְאוּ אִם יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאֹבִי אֲשֶׁר עוֹלַל לִי".

(הכתוב בפורטוגזית, בתרגום חופשי: "ועוד כל האנשים שנשרפו חיים ב[טקסי ה]"אוֹטוֹ דֶה פֶה', [בעודם] מקדשים את שם אלוהי ישראל").

באים לסבא וסבתא: החלום של רין

 

אבני נגף:
אבני נגף הן אבני מרצפת מתכתיות ועליהן מוטבעים שמות היהודים ששולחו בתקופת השואה מהבית או הבניין או הכיכר או העיר שבין מרצפותיהם הן משובצות.
בהתחלה הייתי משוכנע שמדובר בטעות בשם. אבן נגף היא הלוא מכשול, מהמורה. מה לאבני נגף ולמיזם הנצחה?
אבל למדתי שהאמן שמאחורי המיזם המיוחד הזה, גונתר דמניג, בחר בשם הזה במתכוון, כהתרסה כלפי אמרה אירופית-אנטישמית עתיקה שהיתה נאמרת כאשר היה מישהו נתקל בטעות באבן בולטת: "יש לקבור כאן יהודי". בנוסף הן מהדהדות את השימוש שעשו הנאצים באבני מצבות יהודיות לריצוף רחובות.
זהו פרויקט הנצחה שאינו בהכרח פשוט לעיכול ולא כל הערים אימצו אותו בקלות אל חיקן. בעיניי הוא פורץ דרך, במובן זה שבניגוד לאתרי הנצחה מרכזיים, שניתן להימנע מהם או לעקוף אותם, אבני הנגף מנכיחים את הזיכרון בחיי היומיום, ברחוב, בשכונה.

רִין:
רִין הוא בנה של מארי בוש, בתם של מריה ואדריאנוס ון-דן-ברג, מצילי אבי בשואה. בדומה לנכדיהם האחרים, רין הוא כבן משפחה לנו. בטלפון שלי הוא שמור "רין בן דודי", בן הדוד הקתולי שלי.
בני דודים "אמיתיים" אין לנו בכלל, אבל האנשים היקרים הללו, אשר זכר בני משפחתי שנספו חי ופועם בלבם, ממלאים בטבעיות את החלל החסר.
לפני כמה זמן יזם רין את הרעיון של הנצחת סבא וסבתא באבני נגף אשר תוטבענה בחזית ביתם, ובימים אלה אנו עובדים במשותף על הפרויקט, מצליבים מידע ותאריכים, בודקים שוב ושוב את כל הפרטים, אומצים יחדיו לקפל עולמות שלמים אל סורגי מיליהם של שני לוחות מרצפת זעירים.

מִירְהָאוּזֶנְסְטְרָאאט 22:
פעם, מרחק אלף שנות אור, גרה בבניין ברחוב מִירְהָאוּזֶנְסְטְרָאאט 22 באמסטרדם משפחה צעירה וחולמת, אבא ואמא ובנם הקטן, עד שעלה עליה הכורת השחור, הארור לדראון עולם.
כל נסיונותינו לבקש להיכנס אל דירתם נענו עד היום בשלילה, למרות שביקשנו להיכנס רק לרגע, לראות, בעדינות, בתיאום מראש. זה היה כל חפצנו, כי כפי שכתב פעם אחי הקטן, מה אנו אם לא בלשי געגועים; עוקבים אחרי ההיעדר, אחרי מחיקת הזמן והמקום, אחר העקבות הבלתי נראים. מחכים עד בוש להתגלות האַיִן.
עכשיו תוטבענה האבנים בחזית הבנין ותזעקנה בדממה: כאן גרו פעם אנשים, בני אדם, ויום אחד הם נלקחו מכאן והועלמו ושועבדו ואז הוסעו אלף וארבע מאות קילומטרים בקרונות בקר אלי מיתה משונה.
האנשים האלה הם סבי וסבתי, ושמם ינון לעולם.

(בתמונה: אבני נגף ברומא, איטליה)

תשעה באב תשפ"ג: "טִי טוֹזִ'י בּוּדִיש בִירוּסָלִימָה"

בראשית קיץ תשנ"ח, שנת 1998 למניינם, רגע אחרי חגיגות היובל, עליתי על מטוס טופולב TU-154 של אזרבייג'אן איירליינס, שכנפיו רעדו באופן מחשיד ודייליו המשופמים עטו כובעי שרד של גנרליסימו בצבא האדום, והמראתי בשליחות מדינת ישראל וזרועותיה הארוכות אל נמל התעופה "בינה" בבאקו. ומשם, עם שוך השוק הראשוני שזכה לכינוי "הלם באקו" (על משקל הלם בקו"ם) - במרצדס האפורה של הסוכנות היהודית היישר אל קהילת היהודים ההרריים אשר בעיירה קובה, בצפון המדינה.

משימות רבות חיכו לנו בעיירת היעד, אבל תשעה באב ה'תשנ"ח הקדים לשלוח לנו ד"ש חמה מיד עם הגיענו, באשר מצאנו את השליח שבאנו להחליף יושב שפוף אצל השולחן הקיץ ושוקד על משימה מהחלל החיצון שהנחיתה עליו הקהילה: להעתיק את ספר הקינות שלה, המכונה "אומללה" (או בהגייה המקומית "אוּמְלוּוּלוּוּ") מילה במילה אל מחברת חדשה, יען כי חפצה בעותק נוסף ומכונת צילום טרם הגיעה עדי מחוזותיה.
היתה ללא ספק סמליות רבה בקשר הגורדי בין שמו של ספר הקינות וארשת פניו של השליח שאתרע מזלו להעתיקו אות אחר אות, שאף היוותה מצע פורה לכמה וכמה בדיחות על חשבונו של האחרון.

כך או כך, בכל הקשור לענייני תשעה באב היתה זו רק יריית הפתיחה, יען כי יום הצום עצמו הוקדש כל כולו לעלייה לקברי נפטרים ולעריכת תפילות ואזכרות שעניינן להבטיח את ביאת שוכני העפר דמחוז קובה והגלילות בשערי ירושלים עיר הקודש עם בוא משיח צדקנו.

רוב אנשי הקהילה לא באמת ידעו עברית על בוריה, או בכלל, ולמי אפוא יקר וגדולה לערוך את כ-ל התפילות והאשכבות יותר משליחי מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו? הנה כי כן, מצאנו את עצמנו, בעיצומו של צום בן עשרים וחמש שעות, מבלים שעות ארוכות תחת שמש אוגוסט הקופחת בשלל חלקות יהודיות למכביר, כולן כמובן נטולות קורטוב צל לרפואה, ועורכים אזכרות אינסופיות לאינספור נפטרי הקהילה לדורותיה. היה זה, ללא תחרות ובפער, ט' באב הקשוח ביותר שחוויתי מעודי ועד עצם היום הזה, כולל לבנון ומבצעים. רק מחשבה אחת החזיקה אותי איכשהו על הרגליים, וכיכבה בה קערה ענקית של קורנפלקס בחלב קר, עם לפחות חצי קופסת אָחֶלְסְלָח (פתיתי שוקולד הולנדיים) שהברחתי מתחת לשפמו של פקיד הגבולות האזרי בבאקו.

היום נטה לערוב, כבר ראיתי את הסוף והרחתי בנחירי רוחי את פתיתי השוקולד, אבל אישה צעירה במטפחת שחורה עמדה מרחוק והביטה ישר אל תוך עיניי שעה ארוכה בתחינה שאין לטעות בה.
סיימתי בגרון ניחר את האשכבה האחרונה בסבב וניגשתי אליה. אחרי תקופה בקובה כבר היתה לי מעט רוסית, בסיסית ביותר אך יעילה יחסית, ויחד עם כמה מחוות ידיים הבנתי כי היא מבקשת שאבוא יחד איתה לעוד קבר אחד בבית עלמין אחר, מרוחק. כל עצמותיי זעקו לא בתחינה רבתי, אך לבי לא מלאני לסרב לה.
יצאנו לדרך. במהלך ההליכה הארוכה דיברה האישה רוסית אוטוסטראדה בקול בוכים. לא הבנתי יותר מדי, רק שאבא של הנפטר הסתכסך קשות עם חבריו בני הקהילה, הסוחרים המוסקבאים - אולי נחשד על ידיהם בהלשנה לשלטונות או משהו דומה, לא הצלחתי לפענח עד הסוף - ואז נודה וגורש משעריה בבושת פנים עם משפחתו.

עם שקיעת השמש הגענו אל הקבר. קבר קטן, של ילד. האישה התנפלה על המצבה הקטנה, מכסה אותה בדמעות ובנשיקות. "אוֹן טוֹלְקָה מָלִינְקִי מֶלְצִ'יק", געתה בבכיה, הוא רק ילד קטן, וגם " אוֹן נֶבִינוֹבְנִי, אוֹן נֶבִינוֹבְנִי", הוא לא אשם, לא אשם.
הסתופפנו אצל הקבר לבדנו, אי שם בגבעות שסביב העיירה, בטבור בית קברות לא יהודי, ונשאתי תפילת אזכרה מלאה לבנה של האישה, שלא טעם טעם חטא ונשא על כתפיו הקטנות את עוונו העלום של אביו; אני עומד וקורא ואמו כורעת אצל מצבת בנה ובוכה בכי תמרורים ואומרת שוב ושוב "טִי טוֹזִ'י בּוּדִיש בִירוּסָלִימָה", גם אתה תהיה בירושלים.

לאחר דקות ארוכות קמה מכריעתה, הודתה לי במחוות ידיים נרגשות והסבירה לי איך לשוב חזרה לעיירה.
בשער בית הקברות הסתובבתי אחורה וראיתי אותה לנגד דמדומי השמש השוקעת, יושבת אצל המצבה השחורה, מתנועעת קדימה ואחורה ומלטפת את דיוקן בנה הקטן שעליה בתנועות ארוכות ורכות.

שיטוטים ב' - קיץ תשפ"ג

 

 1.

הברסלבר עם השטריימל והאקוסטית החבוטה מככר ציון ריקד בעיזוז על עומדו ושר את הפתקא קדישא של רבי נחמן לצלילי - לא פחות ולא יותר - דנסינג קווין של אבבא. מול זה כבר לא יכולתי להתאפק. "שמע", אמרתי לו, "כבר שמעתי אותך בחורף מגייר את walk of life של דייר סטרייטס, אבל אשכרה לשיר את הפתקא קדישא מיט די הייליגע כוונות במנגינה של אבבא??".
"אדרבא!", הריע הברסלבר, חיוכו מאיר מככר ספרא עד לדווידקה, "אדרבא! מקודם היו סתם אבבא, ועכשיו הם אבבא שבשמיים".

אחר כך הרצין, פסק מנגינתו ואמר "עם ישראל זה הכתר של העולם, אבל איך אפשר להיות כתר של מישהו בלי לקחת גם משהו משלו? ככה יפה? אז אני לוקח חופשי, אין לי בעיה. אדרבא, הכתר עוד יותר יפה עם ארבעה יהלומים שבדים, לא ככה?".
"בדיוק ככה", אמרתי.

אחרי שדרש לי חצי שעה כל קוצו של יו"ד בפתקא קדישא, כולל מדידת אורכי השורות והשוואתן לאצבעות כף היד (בחיי) - נפרד ממני הברסלבר לשלום. הזכרתי לו שבחורף הביא לי קמע דרבי נתן כשעברתי לידו בדרך הביתה ממילואים, שישמור עליי "בשדה של הקרב". הוא שמח שמחה גדולה ושאל אם עוד יש לי אותו. "בטח", אמרתי לו, "שוכן אחר כבוד בכיס השמאלי של המעיל הצבאי, ממש מעל הלב". "זה מצוין", אמר, "אבל אם בשדה של הקרב יבוא הכדור מימין? קח עוד אחד לכיס השני. הנה, עכשיו אתה איירון-מן".
"נחמן-מן", תיקנתי אותו.
"אוווו, נחמן-מן זה מצוין", זרח הברסלבר, שלף את הגיטרה, שב לאקורדים של דנסינג קווין ושר בקול גדול

you can fight
you can thrive
Reb Nachman's protecting your life
ooh, see that guy
yes he can
!he is the Nachman man 

 

 2.

חום אימים בחוץ ולח והרוח מתקצרת; קיטוב ושנאה גולשים מהמסכים הגדולים והקטנים ונשפכים אל הרחובות ואל הככרות.
אבל בסמטה אחת בעיר אחת ראיתי אמש בעל שווארמייה אחד מברך לשלום איש בכיסא גלגלים קטוע שתי כפות ידיו שבא לאכול, ועורך לכבודו את הטוב בשולחנותיו, ופורש בפניו צלחות צלחות מלאות בכל טוב ואז קורא לבנו שיבוא ממקום סמוך ויחליף אותו אצל הדלפק והוא עצמו מתיישב ליד האיש כדי לעזור לו להביא את האוכל אל פיו. וכשהאיש מסיים ושואל אותו אם אולי היום יסכים כבר לקחת ממנו כסף בעד הארוחה הוא מסמיק וממלמל במבוכה שהיום לא צריך ועכשיו קיץ ונופשים ויש הרבה פרנסה ברוך ה' ואולי בפעם אחרת, ואז חומק לו בחזרה למקומו מאחורי הדלפק ופונה במאור פנים ללקוח הבא. יהי חלקי עמכם, ענוי עולם.

 

3.

ברחבת הכותל בחמישי בחצות היום הברמצוות בשיאן. אמנם נהגו העולם לעלות לתורה בשחרית, ועכשיו כבר צהריים. אבל הנח להם לישראל, שאפילו שגגות נעשות להם לזכויות.
אל הכותל עצמו קרֵבה בפיזוזים משפחה בוכרית לוהבת, פלאס קלרניתן פלאס שופרות. הסבא הגאה, ראש השבט, מחזיק את טליתו הנשמטת בידו האחת, טאבלט עם שירי העדה בידו השניה, ורמקול אלחוטי אדיר ממדים בפול ווליום אחוז בקושי תחת בית שחיו, שיהיה לקלרניתן עם מה לעבוד.

כמה מתפללים, אולי כבר בעיצומה של מנחה, באים להתלונן על המוסיקה. "סליחה", הם אומרים, "וכמובן גם מזל טוב, אבל ככלות הכל זה בית כנסת פה". "בדיוק", עונים הבוכרים, כלל לא מבינים היכן טמון הכשל הלוגי, "זה בית כנסת פה וזה בר מצווה פה".
קיצורם של דברים, אלה אוחזים בכה ואלה בכה, ולעמק השווה לא הגיעו. ולא זו אף זו, שנתלהטו הרוחות קמעא, ופני החתן חפו.

או אז קם תימני זקן אחד, שישב ליד עם סטנדר ולמד תרג'ום, סנט במוחים ותהה בקול ובהטעמה רבה אם גם לאשכנזים היו מעירים ככה. לרגע שרר שקט, ואז הפשילו שני הצדדים הניצים את ראשם לאחור וצחקו צחוק גדול. "רבינו", פנה ראש המוחים, מחייך מאוזן אל אוזן, לתימני הזקן, "רבינו, מה עניין אשכנזים לכאן?".
"אחינו בני ישראל קדושים", הסכים כנגדו ראש השבט הבוכרי, "מזרע אברהם אבינו, אבל מה, אצלם גם בשמחות לא שמחים מי יודע כמה יותר מדי".

ומהון להון נמנו וגמרו כל הצדדים שסוף כל סוף מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד, ולא נתקררה דעתם עד שסבבו כולם, הבוכרים והמוחים והתימני הזקן, את חתן השמחה במעגל עולץ אחד ופני העלם שבו לזרוח כמקודם. יִשְׂמַח חֲתָנִי בִּקְהַל אֱמוּנַי, יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת אֲדֹנָי.

שיטוטים א' - קיץ תשפ"ג

1.
באוטובוס הירושלמי באישון ליל נערה צעירה מנהלת שיחת טלפון שלמה בשפת הגימ"ל (שזה בדיוק כמו שפת הבי"ת - רק בגימ"ל).
נער שחרחר ומתולתל שיושב ברביעייה שלפניה עם הפנים אליה מחייך חיוך גדול ומשפיל עיניו. זה היה החבר שלי, היא אומרת לו אחרי שהיא מנתקת, נפרדתי ממנו בשפת הגימ"ל כי זאת היתה השפה שלנו. אתה מבין שפת הגימ"ל?
כן, עונה הנער במבוכה, אני מבין שפת הגימ"ל.
וואלה, מתלהבת הנערה, איזה קטע! חשבתי שרק החבר ההוא ואני מבינים אותה. אז עכשיו תקשיב מר בחור, אני הולכת לבחון אותך על המקום, ואם אתה עובר אני מתחילה לצאת איתך ישר.
קיצער א מעשה...
בחנה אותו בכמה משפטים.
עבר יפה את הבחינה.
(הכל בלייב באוטובוס, כן?)
ואז היא צלצלה בפעמון, משכה אותו בזרועו והם ירדו יחד.

 

2.
שלוש בחורות צעירות מצטופפות על ספסל האוטובוס מאחוריי.
בחורה א': זוכרות שהרבנית אמרה לנו לקבל משהו על עצמנו לחופש הגדול? אז אני קיבלתי על עצמי להדליק נרות עשר דקות לפני הזמן. זה מה זה קשה ובלחץ, אבל עד עכשיו אני עומדת בזה יפה.
בחורה ב': אני קיבלתי על עצמי לצאת עם האחים הקטנים שלי לגינה כל יום אחרי הצהריים. חם למות ואין לי כוח, אבל אין חוכמות - קיבלתי על עצמי.
בחורה ג': נו מה, אני קיבלתי על עצמי לא ללכת עם גופיות וחצאיות מיני, ואתן יודעות כמה אני אוהבת גופיות וחצאיות מיני. אבל זה בדיוק העניין - לקבל על עצמך דווקא איפה שהכי קשה לך.
בחורות א'+ב': אבל עכשיו את עם גופיה וחצאית מיני, כפרה...
בחורה ג': מה הקשר, קיבלתי על עצמי לחורף.

 

3.
בחור צעיר מגיע לתחנה, מסתרבל קצת עם התיקים והופ מפיל מחיקו בקבוק זכוכית עם שוקו בטעם תות.
בעוד הוא מסנן "יואו איזו הנפצה עכשיו", וכשאני עוד מנסה להבין מבעד לערפילי הבוקר מה בכלל קרה פה, כבר מתנתקת בחורה צעירה שישבה בסמוך ממושבה ונעלמת, ואז שבה עם גליל נייר גדול.
עכשיו שניהם רכונים מעל מפלת הבקבוק, אוספים זכוכיות וצוחקים, מנקים שוקו בטעם תות ועיניהם מחייכות. מנקה חביב עובר ואומר "תפסיקו תפסיקו אני אביא מכונה", ואז מביט בהם בעיניים טובות, "אבל לחייך ככה אחד לשניה אל תפסיקו דיר באלאק".
באוטובוס כבר ישבו יחד. אפילו בהנפצה שבתוך ההנפצה בוודאי גם שם נמצא השם יתברך.

 

4.

סליחות בכותל. המלך בשדה, ובניו באים לחלות פניו, לבל יפן למעללם.
כל שנה מחדש הן מרגשות אותי. האשכנזים עוד לא בסביבה (יתחילו רק בעוד כמה שבועות) ועל הכל שורה מין מסורתיות מתוקה, מכילה, נעימה. הרחבות הצמודות לכותל נפרדות, אבל ברחבה האחורית המשקיפה עליהן עומדים זוגות זוגות, משפחות משפחות; איש ואשתו, אב ובנותיו, אם ובניה - שרים יחדיו. לידי זוג צעירים, הוא בכיפה לבנה, היא בג'ינס וטריקו, חולקים סידור אחד. ואיש לא מעיר, איש אפילו לא שם לב. הכל כל כך טבעי ומקסים ונהדר והרמוני שבא לי לחבק את כולם.

כשנגמרות הסליחות המרכזיות מתחיל מניין חדש ברחבה האחורית, ממש ליד כבש הכניסה לרחבת הגברים. בשורותיו - עמך ישראל. מקופלי כיפה לצד מסולסלי פיאות. בת הזוג של אחד מהם, נערה במכנסי ג'ינס ושיער אסוף, עומדת לצדו בקצה השורה הראשונה, ממש על גדר הכבש; גופה נע לקצב השירה, עיניה במילות הסידור ושפתיה אומרות תפילה והיא כולה כלהבת אש. חסיד מבוגר יורד בכבש לכיוון הכותל, מביט במתפללת ופוער את פיו בתדהמה של אמת, אבל המתפללים, המקופלים והמסולסלים כאחד, מביטים לעומתו וממשיכים לשיר במלוא גרון, לא מבינים איפה הבעיה בכלל. חֲזוּ חֲזוּ בָּנַיי חֲבִיבַיי.

רַחֲמָנָא, פְּתַח שְׁמַיָּא לִצְלוֹתִין; רַחֲמָנָא, צְלוֹתָנָא קַבֵּל בְּרַעֲוָא
רַחֲמָנָא, שַׁתָּא טַבְתָּא אַיְיתֵי עֲלָן; רַחֲמָנָא, תּוּב מֵרֻגְזָךְ
רַחֲמָנָא, וְלָא נֶהְדַּר רֵיקָם מִן קָמָּךְ...