שיטוטים ב' - קיץ תשפ"ג

 

 1.

הברסלבר עם השטריימל והאקוסטית החבוטה מככר ציון ריקד בעיזוז על עומדו ושר את הפתקא קדישא של רבי נחמן לצלילי - לא פחות ולא יותר - דנסינג קווין של אבבא. מול זה כבר לא יכולתי להתאפק. "שמע", אמרתי לו, "כבר שמעתי אותך בחורף מגייר את walk of life של דייר סטרייטס, אבל אשכרה לשיר את הפתקא קדישא מיט די הייליגע כוונות במנגינה של אבבא??".
"אדרבא!", הריע הברסלבר, חיוכו מאיר מככר ספרא עד לדווידקה, "אדרבא! מקודם היו סתם אבבא, ועכשיו הם אבבא שבשמיים".

אחר כך הרצין, פסק מנגינתו ואמר "עם ישראל זה הכתר של העולם, אבל איך אפשר להיות כתר של מישהו בלי לקחת גם משהו משלו? ככה יפה? אז אני לוקח חופשי, אין לי בעיה. אדרבא, הכתר עוד יותר יפה עם ארבעה יהלומים שבדים, לא ככה?".
"בדיוק ככה", אמרתי.

אחרי שדרש לי חצי שעה כל קוצו של יו"ד בפתקא קדישא, כולל מדידת אורכי השורות והשוואתן לאצבעות כף היד (בחיי) - נפרד ממני הברסלבר לשלום. הזכרתי לו שבחורף הביא לי קמע דרבי נתן כשעברתי לידו בדרך הביתה ממילואים, שישמור עליי "בשדה של הקרב". הוא שמח שמחה גדולה ושאל אם עוד יש לי אותו. "בטח", אמרתי לו, "שוכן אחר כבוד בכיס השמאלי של המעיל הצבאי, ממש מעל הלב". "זה מצוין", אמר, "אבל אם בשדה של הקרב יבוא הכדור מימין? קח עוד אחד לכיס השני. הנה, עכשיו אתה איירון-מן".
"נחמן-מן", תיקנתי אותו.
"אוווו, נחמן-מן זה מצוין", זרח הברסלבר, שלף את הגיטרה, שב לאקורדים של דנסינג קווין ושר בקול גדול

you can fight
you can thrive
Reb Nachman's protecting your life
ooh, see that guy
yes he can
!he is the Nachman man 

 

 2.

חום אימים בחוץ ולח והרוח מתקצרת; קיטוב ושנאה גולשים מהמסכים הגדולים והקטנים ונשפכים אל הרחובות ואל הככרות.
אבל בסמטה אחת בעיר אחת ראיתי אמש בעל שווארמייה אחד מברך לשלום איש בכיסא גלגלים קטוע שתי כפות ידיו שבא לאכול, ועורך לכבודו את הטוב בשולחנותיו, ופורש בפניו צלחות צלחות מלאות בכל טוב ואז קורא לבנו שיבוא ממקום סמוך ויחליף אותו אצל הדלפק והוא עצמו מתיישב ליד האיש כדי לעזור לו להביא את האוכל אל פיו. וכשהאיש מסיים ושואל אותו אם אולי היום יסכים כבר לקחת ממנו כסף בעד הארוחה הוא מסמיק וממלמל במבוכה שהיום לא צריך ועכשיו קיץ ונופשים ויש הרבה פרנסה ברוך ה' ואולי בפעם אחרת, ואז חומק לו בחזרה למקומו מאחורי הדלפק ופונה במאור פנים ללקוח הבא. יהי חלקי עמכם, ענוי עולם.

 

3.

ברחבת הכותל בחמישי בחצות היום הברמצוות בשיאן. אמנם נהגו העולם לעלות לתורה בשחרית, ועכשיו כבר צהריים. אבל הנח להם לישראל, שאפילו שגגות נעשות להם לזכויות.
אל הכותל עצמו קרֵבה בפיזוזים משפחה בוכרית לוהבת, פלאס קלרניתן פלאס שופרות. הסבא הגאה, ראש השבט, מחזיק את טליתו הנשמטת בידו האחת, טאבלט עם שירי העדה בידו השניה, ורמקול אלחוטי אדיר ממדים בפול ווליום אחוז בקושי תחת בית שחיו, שיהיה לקלרניתן עם מה לעבוד.

כמה מתפללים, אולי כבר בעיצומה של מנחה, באים להתלונן על המוסיקה. "סליחה", הם אומרים, "וכמובן גם מזל טוב, אבל ככלות הכל זה בית כנסת פה". "בדיוק", עונים הבוכרים, כלל לא מבינים היכן טמון הכשל הלוגי, "זה בית כנסת פה וזה בר מצווה פה".
קיצורם של דברים, אלה אוחזים בכה ואלה בכה, ולעמק השווה לא הגיעו. ולא זו אף זו, שנתלהטו הרוחות קמעא, ופני החתן חפו.

או אז קם תימני זקן אחד, שישב ליד עם סטנדר ולמד תרג'ום, סנט במוחים ותהה בקול ובהטעמה רבה אם גם לאשכנזים היו מעירים ככה. לרגע שרר שקט, ואז הפשילו שני הצדדים הניצים את ראשם לאחור וצחקו צחוק גדול. "רבינו", פנה ראש המוחים, מחייך מאוזן אל אוזן, לתימני הזקן, "רבינו, מה עניין אשכנזים לכאן?".
"אחינו בני ישראל קדושים", הסכים כנגדו ראש השבט הבוכרי, "מזרע אברהם אבינו, אבל מה, אצלם גם בשמחות לא שמחים מי יודע כמה יותר מדי".

ומהון להון נמנו וגמרו כל הצדדים שסוף כל סוף מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד, ולא נתקררה דעתם עד שסבבו כולם, הבוכרים והמוחים והתימני הזקן, את חתן השמחה במעגל עולץ אחד ופני העלם שבו לזרוח כמקודם. יִשְׂמַח חֲתָנִי בִּקְהַל אֱמוּנַי, יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת אֲדֹנָי.