תשעה באב תשפ"ג: "טִי טוֹזִ'י בּוּדִיש בִירוּסָלִימָה"

בראשית קיץ תשנ"ח, שנת 1998 למניינם, רגע אחרי חגיגות היובל, עליתי על מטוס טופולב TU-154 של אזרבייג'אן איירליינס, שכנפיו רעדו באופן מחשיד ודייליו המשופמים עטו כובעי שרד של גנרליסימו בצבא האדום, והמראתי בשליחות מדינת ישראל וזרועותיה הארוכות אל נמל התעופה "בינה" בבאקו. ומשם, עם שוך השוק הראשוני שזכה לכינוי "הלם באקו" (על משקל הלם בקו"ם) - במרצדס האפורה של הסוכנות היהודית היישר אל קהילת היהודים ההרריים אשר בעיירה קובה, בצפון המדינה.

משימות רבות חיכו לנו בעיירת היעד, אבל תשעה באב ה'תשנ"ח הקדים לשלוח לנו ד"ש חמה מיד עם הגיענו, באשר מצאנו את השליח שבאנו להחליף יושב שפוף אצל השולחן הקיץ ושוקד על משימה מהחלל החיצון שהנחיתה עליו הקהילה: להעתיק את ספר הקינות שלה, המכונה "אומללה" (או בהגייה המקומית "אוּמְלוּוּלוּוּ") מילה במילה אל מחברת חדשה, יען כי חפצה בעותק נוסף ומכונת צילום טרם הגיעה עדי מחוזותיה.
היתה ללא ספק סמליות רבה בקשר הגורדי בין שמו של ספר הקינות וארשת פניו של השליח שאתרע מזלו להעתיקו אות אחר אות, שאף היוותה מצע פורה לכמה וכמה בדיחות על חשבונו של האחרון.

כך או כך, בכל הקשור לענייני תשעה באב היתה זו רק יריית הפתיחה, יען כי יום הצום עצמו הוקדש כל כולו לעלייה לקברי נפטרים ולעריכת תפילות ואזכרות שעניינן להבטיח את ביאת שוכני העפר דמחוז קובה והגלילות בשערי ירושלים עיר הקודש עם בוא משיח צדקנו.

רוב אנשי הקהילה לא באמת ידעו עברית על בוריה, או בכלל, ולמי אפוא יקר וגדולה לערוך את כ-ל התפילות והאשכבות יותר משליחי מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו? הנה כי כן, מצאנו את עצמנו, בעיצומו של צום בן עשרים וחמש שעות, מבלים שעות ארוכות תחת שמש אוגוסט הקופחת בשלל חלקות יהודיות למכביר, כולן כמובן נטולות קורטוב צל לרפואה, ועורכים אזכרות אינסופיות לאינספור נפטרי הקהילה לדורותיה. היה זה, ללא תחרות ובפער, ט' באב הקשוח ביותר שחוויתי מעודי ועד עצם היום הזה, כולל לבנון ומבצעים. רק מחשבה אחת החזיקה אותי איכשהו על הרגליים, וכיכבה בה קערה ענקית של קורנפלקס בחלב קר, עם לפחות חצי קופסת אָחֶלְסְלָח (פתיתי שוקולד הולנדיים) שהברחתי מתחת לשפמו של פקיד הגבולות האזרי בבאקו.

היום נטה לערוב, כבר ראיתי את הסוף והרחתי בנחירי רוחי את פתיתי השוקולד, אבל אישה צעירה במטפחת שחורה עמדה מרחוק והביטה ישר אל תוך עיניי שעה ארוכה בתחינה שאין לטעות בה.
סיימתי בגרון ניחר את האשכבה האחרונה בסבב וניגשתי אליה. אחרי תקופה בקובה כבר היתה לי מעט רוסית, בסיסית ביותר אך יעילה יחסית, ויחד עם כמה מחוות ידיים הבנתי כי היא מבקשת שאבוא יחד איתה לעוד קבר אחד בבית עלמין אחר, מרוחק. כל עצמותיי זעקו לא בתחינה רבתי, אך לבי לא מלאני לסרב לה.
יצאנו לדרך. במהלך ההליכה הארוכה דיברה האישה רוסית אוטוסטראדה בקול בוכים. לא הבנתי יותר מדי, רק שאבא של הנפטר הסתכסך קשות עם חבריו בני הקהילה, הסוחרים המוסקבאים - אולי נחשד על ידיהם בהלשנה לשלטונות או משהו דומה, לא הצלחתי לפענח עד הסוף - ואז נודה וגורש משעריה בבושת פנים עם משפחתו.

עם שקיעת השמש הגענו אל הקבר. קבר קטן, של ילד. האישה התנפלה על המצבה הקטנה, מכסה אותה בדמעות ובנשיקות. "אוֹן טוֹלְקָה מָלִינְקִי מֶלְצִ'יק", געתה בבכיה, הוא רק ילד קטן, וגם " אוֹן נֶבִינוֹבְנִי, אוֹן נֶבִינוֹבְנִי", הוא לא אשם, לא אשם.
הסתופפנו אצל הקבר לבדנו, אי שם בגבעות שסביב העיירה, בטבור בית קברות לא יהודי, ונשאתי תפילת אזכרה מלאה לבנה של האישה, שלא טעם טעם חטא ונשא על כתפיו הקטנות את עוונו העלום של אביו; אני עומד וקורא ואמו כורעת אצל מצבת בנה ובוכה בכי תמרורים ואומרת שוב ושוב "טִי טוֹזִ'י בּוּדִיש בִירוּסָלִימָה", גם אתה תהיה בירושלים.

לאחר דקות ארוכות קמה מכריעתה, הודתה לי במחוות ידיים נרגשות והסבירה לי איך לשוב חזרה לעיירה.
בשער בית הקברות הסתובבתי אחורה וראיתי אותה לנגד דמדומי השמש השוקעת, יושבת אצל המצבה השחורה, מתנועעת קדימה ואחורה ומלטפת את דיוקן בנה הקטן שעליה בתנועות ארוכות ורכות.