כשאנו מגיעים בבוקר יום שני לבניין ברחוב מירהאוזנסטראאט 22, בני דודינו הקתולים (נכדי מצילי אבי בשואה) כבר מחכים לנו שם, כי אצל הולנדים תקניים "להגיע בזמן" זה להגיע לפחות רבע שעה לפני הזמן.
בזמן שאנו מתחבקים ומתעדכנים ברחוב השקט והנעים, מגיעה פונקט ב-11:00 המשאית של עובדי העירייה והם ניגשים למלאכתם. ביעילות רבה הם עוקרים אבן מרצפת מתוך המדרכה, ממש לפני הכניסה לבניין, ומחליפים אותה באבן חתוכה שאל תוך החלל בה משתבצות שתי אבני הנגף. אחרי חמש דקות עבודה האבנים כבר משוקעות במדרכה ואנו יכולים להתחיל בטקס.
רִין, אחד מבני דודינו ומי שיזם את כל הפרויקט מלכתחילה, מקבל את פני כל הנאספים, כעשרים וחמישה איש ואישה, ומסביר קצת על מפעל אבני הנגף ועל הבית ברחוב מירהאוזנסטראאט, ואז אנו עולים, אבא ואמא והאחים, לבמה המאולתרת שבחזית הכניסה לבניין ושרים "לכל איש יש שם". בני הדודים והחברים ההולנדים שהגיעו למדו מראש את ארבע המילים העבריות של הפזמון ומצטרפים אלינו בשירה.
לאחר מכן, עולה אבא לדבר. נרעד ונרגש הוא מקריא שיר שכתב לאביו ואז שיר נוסף שכתב לאמו. לאחר מכן הוא שולף מקופסת פלסטיק גלילית ציור שצייר בחוג הציור שלו בדיור המוגן, ובו מעין אשדה ספירלית של צבעים מתרוננים הפורצת מתוך חור שחור. החור השחור הוא מוראות השואה, שהותירה אותו ילד קטן לבד בעולם, ואשדת הצבעים היא אנחנו, ילדיו ונכדיו והעולם שברא בעשר אצבעותיו לאחר שעלה ארצה.
אבא פורש את "דגל הילדים והנכדים" שהבאנו איתנו מישראל, מצביע על הלב הגדול שיוצרות תמונות ששת ילדיו ועשרים וחמישה נכדיו, מכריז כלפי שמות הוריו שעל האבנים "זה הניצחון שלכם ושלי" ומבקש מאיתנו להצטרף אליו לשירת "כל העולם כולו גשר צר מאד".
לאחר מכן עולה דעאל להקריא את תפילת ה"אשכבה לשרופים על קידוש השם" מתוך הסידור הפורטוגזי, עליה כבר כתבתי כאן באחד הפוסטים הקודמים, ואנו מסיימים את הטקס הקצר בשירת "אני מאמין" ו"התקווה", בהדלקת נרות נשמה ובהנחת פרחים ליד האבנים המתכתיות, המבהיקות, חדשות ונוצצות, בשמש הנעימה של אמסטרדם.
ליזט היא הדיירת בדירה שבה גרו סבא וסבתא. לפני כמה שבועות קיבלה הודעה מהעירייה אודות התקנת אבני הנגף בחזית הבניין שלה ואז הלכה והקלידה בפייסבוק את שם סבי, מתוך מחשבה (נכונה) שאחד מצאצאיו נושא את שמו. היא הגיעה לאורי, יצרה קשר והזמינה אותנו להיכנס לאחר הטקס אל דירתה-דירתם. כך מצאנו את עצמנו עולים במדרגות העץ הצרות של הבנין אל הבית של סבא וסבתא. מטבח קטן ונעים, סלון, שני חדרים ומרפסת קטנה.
אנו מסתובבים בחלל ומנסים לדמיין ולאצור ולספוג כמה שרק ניתן. במרפסת הקטנה צולמה התמונה היחידה שנשארה לנו מסבא, מחזיק בזרועותיו את אבא הפעוט (הבאתיה כאן באחת הרשומות האחרונות), ואנו מזהים בהתרגשות היכן צולמה, באשר הכל נשאר בדיוק אותו דבר - המרפסת ולבני הבנין האדומות וחלונות הבניין שממול.
(בתמונה: אבא עומד עם דגל הילדים והנכדים, ממש מעל לאבני הנגף).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה