כשבא הכומר של הכפר ברליקום במחוז ברבאנט, דרום מזרח הולנד, לביתם של אדריאנוס ומריה ון דן ברג, להודיע להם שאף אחד בכפר לא באמת קונה את הסיפור על "הילד החצי הולנדי חצי אינדונזי" שמסתובב אצלם בחווה, ושכולם יודעים מצוין שזה ילד יהודי, ושכמובן אף אחד בכפר לא יגיד דבר, אבל חובה עליהם לדעת כי לו ייתפסו, לא רק חייהם שלהם יהיו בסכנה אלא אולי גם חיי שש בנותיהם - הישירה אליו מריה מבט, ואמרה בשלווה "אם לא אשאיר את הילד הזה פה - לא אוכל להביט בעיני האלוהים בבוא יומי. הוא נשאר כאן וזהו זה".
את יושרתה ואת לבה הטוב הורישה מריה לשש בנותיה, שגידלו את אבא הקטן במסירות ובאהבה, הלבישו אותו וסרקו את שיערו ושיחקו איתו וקראו לו "הנסיך מהמזרח". כשבגרו ועזבו את החווה, החליטו שתיים מהן, מרטינה וברטה, להקדיש את חייהן למנזר, ואילו הארבע האחרות, יָאנְס, דינה, מארי וזינה, נישאו והביאו לעולם לא פחות משלושים ושמונה צאצאים - הלוא הם "הברבאנטים", בני דודינו הקתולים, שלבם הטוב ונשמתם המאירה מהדהדים הדהד היטב את אלה של סבם וסבתם, מצילי אבי.
את היום השלישי שלנו בהולנד אנו מקדישים לביקור בברליקום. ברגיל נחשבת הולנד למדינה צפופה יחסית, אך כאן השדות הירוקים נפרשים מלוא רוחב העין, מנוקדים רק יערות, חוות וכפרים קטנים.
אנו מתארחים בביתו היפהפה של פאול בוש, בנה של מארי, נפגשים עם בני הדודים (לא כולם, מן הסתם) ונהנים מתקרובת עשירה וכשרה שמארחינו עמלו על הכנתה בדייקנות הולנדית לפי הוראות הכשרות הבלתי מתפשרות של אמא, הרבנית הראשית. לשמחתנו הרבה מכבדת אותנו בנוכחותה גם דודה ברטה, האחות הצעירה, והיחידה מבין שש האחיות שעודנה בחיים. כבר בת 92, אך צלולה וחדה כתער.
לאחר מעגל עדכון פרטים מתבקש (פגישתנו האחרונה בפורום הזה היתה לפני 14 שנה, כשהברבאנטים הגיעו לישראל לכבוד יום הולדתו ה-70 של אבא) ולאחר שסעדנו את לבנו - אנו הולכים כמה מאות מטרים, אל ביתם של מרטין וסוראיה לוננברג, שנבנה ממש היכן שעמדה החווה של אדריאנוס ומריה.
מרטין הוא אחד מ-14 (!!) ילדיה של יָאנְס, שיחד עם אחיו השובבים ותאבי התעלולים, כולל אי אלו תעלולי אש, גיצים וזיקוקים, גם אחראי לכך שהבית המקורי עלה באש ונשרף עד היסוד, אי שם בשנות השישים.
מפלס ההתרגשות של אבא שב ועולה. הוא מקבץ את כולנו סביבו ומספר לנו על החיים בחווה, שהיתה ממש בקו החזית בין הגרמנים ובעלות הברית. איך ארגן אדריאנוס מקלט מפני ההפצצות בתוך בור המספוא של החזירים, ואיך פצצה פספסה את הבור במטרים ספורים, פגעה באורווה הסמוכה והרגה את הסוס, ואיך סייעו אדריאנוס ומריה גם לחיילי בעלות הברית שצנחו מעבר לקוי האויב וחיפשו מסתור.
מפה לשם שולף מישהו תמונה של אבא כילד קטן יושב על מתקן השאיבה שמעל הבאר, וכעת כולנו מכריחים אותו לשבת על אותה באר עצמה, שקיימת ועומדת על מכונה עד היום הזה, לתמונת שחזור.
בדרך חזרה אנחנו עוברים בפאב/סנוקר של מרטין לוננברג. פעם שכן כאן לול תרנגולות, ובו סודר מעין מחבוא קטן, מרופד שמיכות וצעצועים, אליו נשלח אבא כל אימת שחיילים גרמנים התקרבו לשטח החווה.
בחניה אני נפרד מבני דודינו. יוסט ון דן ברג (בנה של זינה שהתחתנה בתוך משפחת אביה החורג אדריאנוס ולכן שימרה את שמו) נבחר להיות אוצֵר מדליית הכבוד של יד ושם שהוענקה לסבו וסבתו. הוא מחזיק בקופסת העץ של המדליה בידו האחת, לוחץ את ידי בשניה ואומר לי בחיוך "לשנה הבאה בירושלים".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה