יום שני, 11 בנובמבר 2013

עַנְוֵי עוֹלָם


את הסיפור הקטן והיפה הזה שלח לי חבר אמריקאי (לא יהודי). הוא סופר ממקור ראשון בפוסט באתר reddit, אתר פורומים גדול בארה"ב.

כל מי שביקר בארה"ב, לא כל שכן חי בה תקופה כעבדכם, יודע עד כמה קדושת המרחב האישי היא בדמם של האמריקאים. אבל כשבחור אפרו-אמריקאי צעיר נרדם על שכנו לספסל (יהודי דתי, במקרה) ברכבת התחתית של ניו יורק - המשיך האחרון לשבת ללא תנועה. כששאל אותו המספר, אמון על הקדושה ההיא, האם ברצונו שיעיר את המתעפץ הפולש - נענה בשלילה. "עזוב", אמר האיש ברכות, "תן לו להמשיך לישון. סביר להניח שהיה לו יום קשה. כולנו היינו במצבים האלה, לא?".

כשירד המספר מהרכבת, עשרים דקות לאחר שלכד את התמונה הזו במצלמת הסלולרי שלו, עדיין היה הבחור ישן בשלווה על כתפו של היהודי, שמצדו המשיך לשבת ללא תנועה. "ראיתי בכך מחווה קטנה, אך אנושית מאד. מיוחדת", הסביר בפוסט ההוא שכתב לאחר מעשה.

"יְהִי חֶלְקִי עִמָּכֶם, עַנְוֵי עוֹלָם".

טור אורח: להיות מילואימניק בשריון/ גדי מלמד

                                                                                                                         (תפילת מנחה בתרג"ד האחרון)

לקבל טלפון מהמ"פ לוודא שאני מגיע לאימון לפני שקבלתי צו
לקבל דואר רשום, להרגיש טיפה חשוב
לגלות שזה הצו
לדסקס עם האישה אם להשאיר לה את האוטו או לקחת אותו כי "ממש צריך"
ללבוש את מדי הבי"ת שהיו פעם חדשים שקיבלת בקומבינה מצחי שאח שלו היה בבה"ד 1 לפני 5 שנים
לתאם ולאסוף ארבעה חברים עם צ'ימידן בגודל חבית
להגיד לחמישי שאתה מלא
לקבל בדרך טלפון מהבית שהילד התעורר עם 39 מעלות
להשאיר את האוטו במגרש החניה של צאלים עד חמישי אחרי הצהריים ולקוות שיישארו כל הגלגלים
להגיע עד תשע בבוקר כי המ"פ אמר שהפעם מתחילים להתאמן ממש מוקדם
להתעכב בש"ג כי לא הבאת את הצו ולמרות זאת להתעקש להיכנס
לראות את המ"פ מנסה להכניס את האוטו שלו בש"ג
לראות את המ"פ עצבני נכנס ברגל
לראות את המ"פ עם חיוך יוצא ברגל
לראות את המ"פ נכנס עם הרכב
לחתום גם על מעיל (אוגוסט. צאלים)
לחתום על מסכת אב"כ כי המ"פ ביקש
לחתום על חמש מחסניות ולא לראות אף כדור 5.56 כל השבוע
לחתום על שני זוגות מדים שנראים כמו הצרות שלך
להיות מרוצה מעצמך שהבאת שני זוגות מדים מהבית למרות שאסור להחזיק ציוד צבאי בבית
לחפש שכפ"צ עם סקוטש
לחפש שכפ"צ עם סקוטש שגם עולה עליך
למדוד עשרה קפלס"טים עד שאתה מוצא אחד שמתאים
לנסות להחליף נעליים. החנות סגורה
לנסות להחליף נעליים. הם לא בלאי מספיק
לנסות להחליף נעליים. אין במידה שלך
לנסות להישפט על חוסר בנעליים. הסא"ל היחידי בצה"ל שמוסמך לעניין לא נמצא השבוע בבסיס
לאכול מלאווח פיצה
להסביר מה זה מלוואח פיצה ואם זה כל כך טעים למה מוכרים את זה רק בשק"ם
להתייצב במשטח בתשע וחצי ולגלות שהנשקית עם המפתח לא הגיעה
להשתעמם ולהתקשר למשקר שימלאו את המכונה ליד המשטח
להתלבט אם לאכול בחדר אוכל או ללכת ל"מרכז הרווחה לחייל"
לשכוח את הנשק בחדר אוכל
לתדלק את הטנקים כי הגדוד הקודם לא תדלק בסוף האימון
לנסות להיזכר מה בטנק נכנס לאיזה תא
לוותר ולזרוק הכל לאן שנכנס
לחפש את איש הצוות הכי שמן שידרוך על התא זיווד שייסגר
לגלות שהטנק שזיוודת מושבת וצריך להעביר הכל לטנק אחר
לסחוב טון תחמושת כי הנגד עם המלגזה נעלם. להתבאס שלא הלכת לגולני
לקחת שני ארגזי מא"ג מהמערום הפלוגתי יותר ממה שאמרו לקחת
לתחמן את פלוגה מ' ולהעלות טנק על מוביל שאמור להיות שלהם
לשמוע תדריך בטיחות במשטח מחונך שנולד כשאתה התגייסת
להזהיר את כולם בוואטסאפ מהמשטרה הצבאית ביציאה מצאלים
להתקשר למג"ד לאשר נסיעה אחרי חמש בערב כדי לא לחטוף דו"ח משטרה צבאית
לגלות שכל הנורות בשטח הן 24V והגנרטור 220V
להתבאס שאין מפצל לגנרטור ולנתק מהטעינה את הטלפון של החבר הכי טוב שלך
לקבל טלפון מהבית שהתפוצץ צינור באמבטיה
להתפלא כמה טונה אפשר להכניס במנת קרב אחת
להתבאס בשביל מיכאל ששונא טונה
להכין טונה על האש
לשמן את המא"גים עם השמן של הטונה
להנהן שאתה מזהה גבול גזרה ימני בתדריך בטיחות
לשמור סטיקלייט אחד לילדים
להתעצבן שלא סימנו את המעבר עם מספיק סטיקלייטים
להתחרט שהחלטת לתרגל פריסת זחל בפודרה
להתעקש שאתה לא צריך עזרה
לא להגיד כלום לצוות אחר שהולך להתחיל תרגולת פריסה בפודרה. פשוט להסתכל
להצליח להקים אוהל תצפית שעה לפני שמקפלים את השטח
לדפוק את הבזנ"טים של אוהל התצפית המפורק עד הסוף כי אי אפשר להוציא
להוציא את כל מארזי הפגזים כדי שכמה חי"רניקים ייסעו בבטן בתרפ"ל
לירות פגז מיד אחרי שהם פורקים להסתערות ולחייך מזה שהם נבהלים
לראות דרך האפיסקופים את החי"רניקים מסתערים
להפעיל מיסוך
לספר את האגדה האורבנית על זה מגולני שהאמין שאפשר לקשר אותו הביתה מהטלפון האחורי. לשמוח שלא הלכת לגולני
לירות באוטומט במקלע 0.5. בטעות, בטח שבטעות
לאבד עוקב בזיכויים
ללכת ברגל עם הקיטבג מהמשטח לש"ג להזדכות
לפגוש את האיש של משקר ממלא את המכונה
לקבל ממנו פחית בחינם
לשמוע את השקט שמשתרר בצאלים ביום חמישי בארבע אחרי הצהריים
לנהוג הביתה אחרי שבוע שטח ולילה לבן
לעצור בכל תחנת דלק להתרעננות
לקלל את הצבא שלא מצא פתרון לעייפות בנהיגה חזרה מאימון
להתפלל שכולם יגיעו הביתה בשלום
להגיע הביתה
למצוא בתיבת הדואר את הצו
להתקלח שעה במים רותחים (אוגוסט. תל אביב)
לכבס את המדים פעמיים
להתעורר בשישי בשמונה בבוקר מנשיקות של הילדים
להתקלח ועדיין יוצא ג'יפה מהעיניים והאוזניים
לחכות שבוע לטופס 3010
להתקשר לקצינת קישור שעדיין לא קיבלת את ה-3010
לבקש בעבודה שלא יורידו לך 5 ימי חופש כי אוטוטו תביא את ה-3010
לדעת שיש כ"כ הרבה מילואימניקים שמבינים כל מה שכתוב פה למרות שלא פגשת בהם מעולם
לקבל טלפון מהמ"פ לוודא שאני מגיע ל... (גלול מעלה)


גדי, חבר ותיק, המ"פ שלי בדימוס וקצין אג"מ בגדוד שלנו, "מגן הארץ"
הגרסה המלאה, למיטיבי לכת/טנקיסטים בלבד:

יום שישי, 8 בנובמבר 2013

סיד בארט מכיכר ציון


אריה וגילי גת, הרוקיסטים החרדים מכיכר ציון, שבו את לבי מהרגע הראשון בו נתקלתי בהם. לרוב צערי הוא היה קצר, באשר הספקתי לשמוע אותם מבצעים רק את "Wish You Were Here" של פינק פלויד לפני שהתקפלו. זה היה לפני שנה בערך, ומאז הייתי תר אחריהם בכל אחת מגיחותיי הירושלמיות. אלה אינן רבות, והסיכויים בהתאם, ובכל זאת בחרה אלת המזל להאיר לי לבסוף את פניה, ולפני כמה שבועות, נע במרכז העיר ממפגש חברים אחד למשנהו, קלטתי אותם מתארגנים במקומם הקבוע. שני מגברים פשוטים, מופעלי סוללות; שני מיקרופונים ושתי גיטרות, חשמלית ואקוסטית. הסאונד פשוט אבל אפקטיבי, ומהר מאד מתאסף סביב השניים חצי עיגול של קהל מסור. לא אחד ולא שניים, כמוני, כבר הכירו את תופעת האחים גת וששו על ההזדמנות לצפות בה שוב. מפה לשם מתמנה זקיף מהקהל להתריע על הופעת הרכבת הקלה, המגיחה בשקט אחת לכמה דקות ומאיימת לגלח את חלקו החיצוני של מעגל המאזינים. אפשר להתחיל. 


אריה, האח הבכור, מקדים ומתנצל על העייפות הרבה. בדיעבד התברר כי זו נובעת מהשתתפותם ערב קודם ב"כוכב נולד" (או אחת מתאומותיה, ווטאבר). מפה לשם למדתי שהרוקיסטים הברסלברים מכיכר ציון הפכו בן לילה סלבריטאים של ממש - הווייה שעל פניו נראית זרה להם מאד. אולי לכן הקפידו לחזור לכיכר כבר בלילה שלאחר מכן. לא לשכוח את השורשים.
המיתרים מגרשים את העייפות, והאחים, אוחזים בידינו, ממריאים על כנפי המוסיקה: ביטלס, איגל'ז, שולי רנד, קלפטון, דייר סטרייטס, האדמו"ר הזקן מלאדי, פינק פלויד (אריה: "בגדול נתקענו בסבנטיז. לא ראינו צורך להמשיך לעשורים הבאים"). הזמן רץ כשנהנים, ושעה חולפת ביעף. אריה וגיל מבצעים שוב את "
Wish You Were Here", שנכתב בגעגוע על סיד בארט - חבר עבר בפינק פלויד שעוד נגיע אליו. הביצוע נהדר, הגעגוע מוחש, אבל בי מפעמת תקווה לשמוע אותם מנגנים שיר אחר דווקא, גם הוא על אותו סיד בארט עצמו. ההופעה מתקרבת לסיומה ואני מרגיש שתקוותי הולכת ונמוגה, אבל אז ניגש ויקטור אל אריה ולוחש משהו על אזנו.

 

***

ויקטור הוא ירושלמי כמו אבן בכותל, כמו הריח של אנג'ל, כמו המעורב של סימה, כמו שנורר-הבית בזכרון מוישה. מתנייע על ציר משולש בן יהודה מאז ימי השוטטות שלנו בגזרה אי שם בראשית שנות התשעים, ומן הסתם עוד הרבה קודם. אף פעם לא ידענו מהיכן בא או לאן מועדות פניו. על פי לבושו המוקפד שיערנו שיש לו לויקטור קורת גג מעל לראשו, ובכל זאת, בכל פעם שהגענו למדרחוב, בכל שעה נתונה, מצאנו אותו שם, משוטט, פזור דעת וחסר מנוחה, בין כיכר ציון לרחוב הלל. השמועות חגו סביב ראשו כעורבים. סיפרו שהיה אמן גדול באירופה, נגע בפסגות העושר והתהילה ואז השתגע; לחשו שאיבד את כל משפחתו בתאונת רכבת בצרפת; שמעו שבלילות הוא עובר ליד הנערים הזרוקים דקורי זרוע ואכולי הזיות מאחורי כיכר החתולות ומניח שטרות למראשותיהם; נשבעו שראוהו רץ כאחוז דיבוק על הטיילת שעל חומת העיר העתיקה, צועק ובוכה חליפות אל הרוח. ויקטור מצדו שתק ולא דיבר, והשמועות הזדקנו לבסוף ופגו, או סתם התעייפו חזרו למקומן. אבל מושאן, מצדו, עודנו נע כמטוטלת חסרת מנוח בעולמו של הקדוש ברוך הוא, מחפש תשובה, או שלווה, או שתיהן גם יחד.

 

***

"Shine on You Crazy Diamond" הוא בעיניי מהיפים בשירי פינק פלויד, שנולד מכאבם של ווטרס וגילמור על סיד בארט, הגאון המשוגע שהיה חברם ללהקה, נלכד כרבים לפניו במצלב האש ההרסני של ילדות ותהילה ולאט אבל בטוח איבד את שפיותו לאל.אס.די, הסם שליווה את חייו כצל אפל, עד למותו, שמן, בודד וחולה, לפני כשבע שנים.
כשהם חוזרים ומבקשים "שוב זרח, יהלום משוגע שכמוך" משברת זעקתם מחיצות, וכשהחשמלית של גילמור מנסרת בין השורות היא נשמעת לעתים כגעיה גדולה של בכי.    

 

***

אריה מחייך. העייפות ניכרת בו, אך הוא פונה אלינו ומבהיר שחזקה עליו בקשתו של ויקטור וש"אין מסרבין לגדול". רק מה, הוא מסביר כמתנצל, אל תצפו ליצירה כולה (הגיוני סך הכל, בהתחשב באורכו של השיר המקורי - 17 דקות). גיל פורט את האקורד הפותח, אני מסתמרר והטריפ מתחיל. ויקטור מצדו נעמד בצד, עוצם את עיניו ומחייך חיוך גדול שקצותיו מרטטים. אל תוך הבית השני כבר תופחות עיניו אגלים גדולים ובשלישי - חורצות הדמעות תלמים חמים בלחייו.

ואין לדעת אם על עצמו בכה, על סעור נפשו שהדהד בשמועות ההן מימי ילדותי, או אולי על חבר אהוב שנגע בשמיים ואז נפל מטה אל מכיתות הצור הפוצעות של הקיום. אבל באותו רגע חמקמק ומופלא בלילה הירושלמי ההוא שקטו להרף עין עיר ושאונה, וחוט בלתי נראה של הבנה ואהבה, נישא על יפחת החשמלית של גילי גת, נמשך מחדרי לבי אל ויקטור, מתנדנד מצד אל צד לקצב השיר, דומע ועצום-עיניים. סיד בארט מכיכר ציון.  

 

** לכבוד כתיבת הרשומה חיפשתי תרגומים עבריים לשיר המיוחד הזה, אך היבול שמצאתי היה דל ולא נחה דעתי עד שכתבתי אחד משלי. הוא איננו מתיימר לדייק מילה במילה אלא מנסה לתפוס את רוח השיר כפי שאי מבינה. אני מודה לחבריי שסייעו בידי: לרנה ורבין, על עינה הטובה ועצותיה הנבונות, ולמנו מסטיי, על עזרתו בהגהת הניקוד.  

זוֹכֵר, כְּשֶׁהָיִיתָ צָעִיר? זָרַחְתָּ כְּמוֹ הַשֶּׁמֶש

שׁוּב זְרַח, יַהֲלוֹם מְשֻׁגָּע שֶׁכָּמוֹךָ

כָּעֵת מַבַּע עֵינֶיךָ, כְּמוֹ חוֹרִים שְׁחֹרִים בַּשָּׁמַיִם

זְרַח, יַהֲלוֹם מְשֻׁגָּע שֶׁכָּמוֹךָ

נִלְכַּדְתָּ בָּאֵשׁ הַצּוֹלֶבֶת שֶׁל יַלְדוּת וּתְהִלָּה

נִסְחַפְתָּ עַל מַשְּׁבֵי הַפְּלָדָה

קָדִימָה, מַטְּרַת חִצֵּי לַעַג; קָדִימָה, זָר שֶׁכָּמוֹךָ

בּוֹא, אַגָּדָה; בּוֹא, קָדוֹש מְעֻנֶּה – וּזְרַח!

 

הִקְדַּמְתָּ לָחוּשׁ אֶל הַסּוֹד, זָעַקְתָּ אֶל הַיָּרֵחַ

זְרַח, יַהֲלוֹם מְשֻׁגָּע שֶׁכָּמוֹךָ

מְאֻיָּם מִצִּלְלֵי לַיְלָה, נֶחְשָׂף בְּאוֹר יוֹם

זְרַח, יַהֲלוֹם מְשֻׁגָּע שֶׁכָּמוֹךָ

אֶת מְאַמְּצֶיךָ הִתַּשְׁתָּ, בְּמִין מִקְרִיּוּת יְדוּעָה

רָכוּב עַל מַשַּׁב הַפְּלָדָה

בּוֹא, הַחוֹלֵם; בּוֹא, הַחוֹזֶה

בּוֹא צַיָּר, חֲלִילָן; בּוֹא, אָסוּר בִּנְחֻשְׁתַּיִם – וּזְרַח!

 

אִישׁ לֹא יֵדַע מוֹצְאוֹתֶיךָ, קָרוֹב אִם רָחוֹק

זְרַח, יַהֲלוֹם מְשֻׁגָּע שֶׁכָּמוֹךָ

עֲרֹם שִׁכְבָה לְשִׁכְבָה, עַד אַגִּיעַ עָדֶיךָ

זְרַח, יַהֲלוֹם מְשֻׁגָּע שֶׁכָּמוֹךָ

וְאָז נִתְחַמֵּם בְּצֵל נִצְּחוֹנוֹת הָאֶתְמוֹל

נִדְאֶה עַל מַשְּׁבֵי הַפְּלָדָה

בּוֹא, יֶלֶד, עֲטוּר נִצְּחוֹנוֹת וּצְרוּב הֶפְסֵדִים

בּוֹא, כּוֹרֵה אַשְׁלָיוֹת וְאֱמֶת – וּזְרַח!

** כאן תוכלו למצוא את הביצוע המקורי המלא (17 דקות), כאן - את הערוך (10 דקות) וכאן קטע קצר מתוך הביצוע של האחים גת (לא מההופעה שתיארתי ברשומה).


יום שני, 21 באוקטובר 2013

המספריים של שמעון

                                                                                                                    (בתמונה: עוד ספר קצת אחר(

עם הלצון שחמד לו אלוהים להפריד עולמית בין חלקנו חסר המזל לבין שערות ראשו עוד לפני שהפך תקליט - מתמודד כל אחד מאיתנו בדרך אחרת. יש שמשקיעים זוזים לא מעטים בהשתלת שיער, יש הנוקטים אי אלו תרגילים מעוררי רחמים של הלוואה וחיסכון. כשלעצמי, אני נוטל מכונה, מכוון למספר 1.0, מפקיד אותה בידי הזוגה תליט"א ומצווה עליה לגוזמני אל החומש.
אבל ביום קיץ אחד, בעת שהשמש הטבריינית האימתנית קפחה ללא רחם על ראשי ועל סבך הפרא שעיטרו כזר קוצים, החלטתי להעניק לעצמי פינוק חד פעמי ונכנסתי אחר כבוד אל חנותו הצנועה של שמעון הספר ברחוב הגליל.

ככל דריה של טבריה בעצם ימי אוגוסט היה שמעון שרוי בעלפון זמני על הספה בחנותו, מפנה מבט זגוגי אל עבר מסך הטלוויזיה הקטן שעל הקיר ובאופן כללי נעדר כל סימני חיים ממשיים. אולם כניסתי אל החלל הקטן נסכה בגוף השרוע כוחות מחודשים. שמעון קם במרץ ממפלתו וחגר בחגיגיות רבה פאוץ' שחור. בזוית העין הספקתי לספור משהו כמו שני תריסרי מספריים שבצבצו ממנו.

ניסיתי למלמל משהו על הרגלי משכבר להסתפר במכונה, אך בתגובה לבשו פניו של שמעון זעזוע של אמת. הוא שלף את המספרים הראשונות והחל לגזום את פרע ראשי בשקדנות נמרצת. בשניות גזם את צדעיי. השלישיות נתייחדו למרום הקודקוד. הרביעיות  - לניכוש העדין שסביב האוזניים. כך, בעוד ראשי הולך ונגזז ועיניי נפערות בהשתאות הולכת וגוברת, לא הותיר שמעון ולו זוג מספריים אחד מיותם. ולא זו אף זו, אלא שבאופן פרדוקסלי משהו ככל שהלכו וקטנו המספריים בידיו הלך ונתמלא עיזוז. קצות אצבעותיו העמלניות אותתו התרגשות גוברת והולכת, מבשרות לי כי רגעי השיא של התספורת עוד מצפים לנו במורד הדרך.

לאחר שאזלו כל הזוגות הנראים לעין, פתחתי את פי להביע התפעלות רבתי, ואולם אז נשלף מחביונו זוג מספריים זעיר למראה, הכלאה מפוקפקת במיוחד של מזמרה ופינצטה, ובעליו, בתחושת שליחות שאין לטעות בה, החל לספר את גבותיי (המורמות, מיותר לומר, עד לשיא גובהן!). כשסיים, נפנה לפאוזה דרמטית, נשם עמוקות, התמתח וחייך חיוך מלא ערגה ומסתורין. כל ישותו אומרת הדר, בעיניו הברק הטמיר - פתח שמעון רוכסן אחורי בפאוץ' השחור, שלף כמנצח את המספריים הקטנות ביותר שראיתי מעודי ואני ניתרתי ממקומי, הסרתי באחת את יריעת הניילון מצווארי ואמרתי אהה תודה רבה שמעון היה באמת נהדר אבל אני אהה חושב שנסתפק בזה כרגע. 

המשתטחים


בעיני היהודי, נראה דאונטאון טבריה מאז ומתמיד כמו אחרי הפצצה של הלופטוואפה. גדרות מתכת כעורות משתרגות פרא סביב אתרי בניה נטולי תאריך תפוגה, שטחי בור ובטבורם מבנים חרבים עומדים בשממונם ומחכים לגואל ורחובות פעורי קרביים משלחים לעומתו לשונות ארוכות ולועגות של שברי אספלט מעורבים בחצץ. כל הצ'ולענט הזה, אין צורך לומר, גם התבשל בשל היטב תחת שמש אוגוסט חסרת הרחמים והמשבים הרטובים שאידתה מן הכנרת המבעבעת.

היפלא, אם כן, כי כל הליכה מנקודה א' לנקודה ב' בהדאונטאון הנזכר זקקה מן היהודי תעצומות נפש של ממש, להיותו מסתכן בחלישות הדעת נוכח המראות הקשים? כאשר נשקפה איפוא לעיניו, בעודו מנסה לעשות לעצמו קפנדריא בין ההריסות, קונסטרוקציית המתכת הכעורה דמוית הכתר המתנוססת מעל קבר הרמב"ם - שם פעמיו לכיוונה על מנת לטעון עצמו בכוחות מחודשים (אותם, שיער בבטחה, תעניק לו סקרנותו האנתרופולוגית נוכח התופין שיזמן לה).

מתחם הקבר של מי שכתב בחיבורו ההלכתי המונומנטלי "והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם, שדבריהם הם זכרונם" שיקף באופן ברור מאד אי-מודעות גמורה לכתביו, או, לחלופין, התעלמות אלגנטית מתכניהם. על קברו (המשוער, הקפיד היהודי להזכיר לעצמו) של הנשר הגדול, כאמור, התנוססה כמתריסה נפש עצומה מאד, הצופה על פני כל טבריה והגלילות. באורח לחלוטין לא מפתיע, גם דבריו הנחרצים לפיהם "לא יפנה אדם לבקר הקברות" נתפסו כנראה כהמלצה לא מחייבת ומתחם קברו דווקא הומה מבקרים עד למאד. פסע לו איפוא היהודי מעדנות אל טבור המתחם, נשען בנוחות על מעקה המרפסת הצופה אל המצבה, וזימן את חושיו הסרקסטיים הידועים להצטרף אליו לחגיגה, באשר מעודו בז עמוקות לפולחן קברים והתייחס למאמיניו בתערובת של סלידה והתנכרות.

ואז נאלם דום. מן המרפסת חזה במשתטחים ניגשים אל המצבה, מלטפים אותה בידיים מגששות ומהוססות ונצמדים אליה באחת, חובקים בכוח את כיפתה המעוגלת, משעינים עליה את ראשם ולואטים אל אבניה את צקון לבם במשך דקות ארוכות. חמת הפתנים המושחזת שלו נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה ובמקומה הלך ותפח גוש גדול בגרונו. לא "משתאטחים" נלעגים ראה שם אלא בני אנוש מחפשי נחמה; ילדים גדולים אובדים במשברי החיים, אשר עבורם האבן הקרה היא אולי תחליף לאב, לאם, לרעיה, לחבר קרוב; לכתף מנחמת, יד מושטת או חיבוק אמיץ, שאינם בנמצא עוד.

היהודי היטיב את הכיפה על ראשו, ירד ממרפסת הלועגים אל דבוקת הדומעים. החליק יד מלטפת על האבן הצוננת - ואז, בתנופה-חדא, גם על שכמו של איש מבוגר שנשען עליה בבכיה - ואז פנה ויצא מחצר הקבר כנעמן הארמי העולה מן הירדן.

"עולם הפוך ראיתי"


"יוסף, בנו של רבי יהושע חלה ומת. לאחר זמן קם מן המתים. אמר לו אביו: מה ראית בעולם העליון?
אמר לו: עולם הפוך ראיתי. עליונים למטה ותחתונים למעלה (רש"י: אותם שהם עליונים כאן ראיתי שם שהם למטה, ושפלים שכאן, שם ראיתים חשובים. 
אמר לו רבי יהושע לבנו: עולם ברור ראית" (מסכת בבא בתרא מן התלמוד הבבלי, דף י, עמוד ב).

לפני כמה שבועות מלאו כותרות העיתונים ואתרי האינטרנט אויר חם בכמות שהיתה מספיקה להטיס דיוויזיה של כדורים פורחים. "זעזוע", "הלם", "יום הכיפורים של כתבי הבידור". על מה, אם כן, זעקה הארץ? על פרידת הזוג המלכותי (כך במקור), יהודה לוי ונינט טייב. 
על שום מה זכו בתואר האצולה אינני יודע עד לרגע זה. האחד סוג של שחקן-דוגמן, השניה זוכת ריאליטי, אקס שחקנית טלנובלות. מבצעת מצוינת. איה המלכות? לכתבים פתרונים - מכל אמצעי התקשורת, אגב, כי לברוח מהענין הזה הפך משימה בלתי אפשרית. כתבת מגזין באחת ממהדורות שישי עקבה אחרי צלמי הפפראצי שורצים כמו קבצנים מתחת ביתה של טייב. "כדי להשיג תמונה". למה? לשם מה? מה התכלית? מה התוחלת? אויר חם. אינסוף אויר חם. ריק ואין. אלו הם פניה של התרבות העכשווית במדינת האח הגדול.

באותו זמן ממש, בצריף לבן קטן ונזירי במושב תלמי אליהו שבנגב, גבריאל בלחסן לא התעורר.
הדיווחים על מותו של בלחסן, מן ההרכב הראשון של "אלג'יר", מ"בשדות", ו"עתיד", ו"גם כשכעיניי פקוחות" נשטפו בזרם האויר החם ולא נודעו כי באו אל קרבו. אבל בעולם של אמת נבלע אותו זרם עצמו באצבעו הקטנה של גבריאל, שצרח מלוא ריאותיו את נשמתו הפצועה ללא מתווכים וללא מסננים, בקול סדוק ומחוספס כמסע חייו, אוחז ביד מאזיניו ומוביל אותם אל תהומות הנפש בבהירות מזוקקת, בחדות מכאיבה.  

שכב בשלום, ציפור פצועה. נשמת ילד זכה תועה בחלל גוף של בודי-בילדר. הנה, סוף סוף מצאת מנוחה.



(וכאן ניתן למצוא את ההספד המופלא שכתב על גבריאל היוצר הבאר-שבעי דויד פרץ)